למה יש נשים שלוקח להן הרבה מאוד זמן?

"הי דעאל. אני כבר כמעט מיואשת. אני שלושה חודשים בפליאו, מרגישה נפלא, לראשונה בחיי ממש נהנית מהאוכל, ואפילו ישנה טוב. אבל מה - בשבועיים הראשונים ירדתי שני קילו, ומאז שום דבר לא זז. הצילללללו".

נשמע לכן מוכר? (הערה: פוסט זה נכתב בלשון נקבה אבל מיועד לשני המינים כמובן)

המשפט הנ"ל, בגרסה כזו או אחרת, נוחת אצלי בinbox לפחות פעם בשבוע. המממ. מסתבר שיש כאן משהו.
מהיכרות עם אלפי נשים שאיבדו משקל עודף באמצעות הפליאו והתזונה הקדמונית, מסתבר שיש פעמים רבות בהן "לוקח הרבה זמן" עד שמשהו זז. לפעמים שלושה חודשים. לפעמים אפילו חצי שנה. לעומת זאת, גברים (מעצבנים שכמותם), וגם חלק ניכר מהנשים, מאבדים משקל מיותר מהר מאוד לאחר שינוי סגנון החיים (כן, אתם כבר יודעים: סילוק סוכרים, דגנים ושמנים תעשייתיים). אז למה יש הבדל ומה אפשר לעשות בעניין?
ראשית נאמר שאיננו יודעים בוודאות. אנו יכולים רק להעריך ולראות מה עובד בשטח.
שנית, יש הבדלים גדולים בין אישיים ברמת המטבוליזם, הגנטיקה, הנטייה לשרוף או לאבד שומן והמיקום בו נצבר בגוף שומן עודף - כל אלה משתנים מאוד בין אנשים. למשל, יש נשים ששומן עודף מצטבר אצלן בישבן ולכן יש להן "תחת" (לא מצאתי שם חינני יותר). יש נשים שאצלן הבטן מקבלת את הבכורה לעודפי השומן - כך גם אצל כמעט כל הגברים. יש שאצלן השומנים מצטברים ברגליים ועוד ועוד. אנחנו אנשים שונים ולכן הגיוני שגם לירידה במשקל לא כולם יגיבו באותה המהירות.
לפעמים אתן בכלל לא צריכות לרדת במשקל, כי אתן כבר במשקל תקין, לפעמים אנשים ונשים יורדים אבל אחר כך מדווחים שהם "נתקעים במשקל" ויש אנשים שפשוט רוצים לרדת מהר מאוד, למרות שזה לא רעיון מוצלח כלל.
אבל אם יש משקל עודף ברור, אתן אוכלות כמו שצריך ובכל זאת עובר זמן והמשקל לא זז, אולי יש סיבות נוספות. חלקן ניתנות לטיפול ולהתייחסות ספציפית. הנה כמה:

תת פעילות בלוטת התריס
נשים בגילאי הארבעים נוטות הרבה יותר לסבול מפעילות לא תקינה של בלוטת התריס. בלוטה זו קריטית מאוד לוויסות כל המטבוליזם בגוף ותת פעילות יכול בהחלט לעכב הבראה וירידה במשקל עודף. דגנים ושמנים תעשייתיים הם אחד הגורמים המשמעותיים לתפקוד לא תקין של הבלוטה ולכן המעבר לתזונה קדמונית יהיה מבורך מאוד בכל מקרה לכל מי שסובלת מכך. מאידך, זה לא הוקוס פוקוס ולוקח זמן לבלוטת התריס לחזור לתפקוד מלא ותקין, לפעמים גם חודשים ארוכים. זה בסדר - אתן במסלול של המראה ובריאות. כדי לעזור לבלוטת התריס לחדש את עלומיה ותפקודה, כדאי לעשות שני דברים מרכזיים מעבר לסילוק הדגנים והשמנים התעשייתיים: לתסף ביוד (על ידי אכילת אצות ים או ע"י כדורים). היוד קריטי לתפקוד תקין של הבלוטה. ולתסף בסלניום - וזה קל מאוד לעשות על ידי שני אגוזי ברזיל ביום (יסגור לכן את הפינה פיקס. אפשר גם בכדורים). יוד וסלניום הם מינרלים קריטיים לסנתוז ההורמון T3 ואתן רוצות מספיק מההורמון הקריטי הזה! בבדיקות דם אתן רוצות ש TSH יהיה כמה שיותר נמוך (פחות מ 2). גם צומות קצרים לסירוגין יעילים מאוד הן לאיבוד משקל והן לשיפור תפקוד הבלוטה.

דלקתיות בכלל ושמנים רב-בלתי רוויים בפרט
כן, אני יודע שאתן יודעות שזה בבסיס הפליאו, ובכל זאת, קל מאוד לצרוך כמויות עודפות של שומנים מסוג אומגה 6. כל השמנים הצמחיים מכילים כמעט רק אומגה 6 (בשמנים צמחיים הכוונה לשמנים מזרעים כמו שמן קנולה. שמנים מפירות יהיו בסדר). עופות מכילים הרבה מאוד אומגה 6 (בגלל זה יש בתחתית התבנית המון "רוטב" שמכינים עוף - אלו השמנים הלא רוויים שנוטים להפוך לנוזל במהירות. אני ממליץ לא לאכול את הרוטב הזה ולהתרכז בעוף עצמו). ניקוי הגוף מרמה עודפת של אומגה 6 והגדלת האומגה 3 (תיסוף, דגים, שמן זית) ושמנים רוויים ממקורות טובים (חמאה, בקר) - כל אלה יפחיתו את רמת הדלקתיות ולאורך ציר הזמן יעודדו איבוד משקל עודף.

נשנושים
"אבל אני אוכלת רק פליאו" אני שומע לא אחת. אבל כשמבקשים לפרוט את "רק פליאו" לפרוטות מגלים שבמקום אוכל אמיתי בשתיים או שלוש ארוחות יש ארוחה מתמשכת של עינוגי פליאו, לאורך היום כולו. למשל, מי ששותה בין הארוחות פעמיים ביום כוס קפה עם חמאה ושמן קוקוס (כוס כזו היא כמעט ארוחה כשלעצמה). אז הופ, והיא אוכלת חמש ארוחות ביום, בלי לשים לב. גם "נשנושים" של "חופן" אגוזים עם "טיפה" שוקולד מריר - שהופכים מהר מאוד לארוחה נוספת. ההמלצה שלי היא פשוטה: אם אתן רוצות לאבד משקל אל תשתו קלוריות כלל, תאכלו רק בארוחות ואם אתן רוצות לנשנש משהו - אז בחרו בדברים קלים, פשוטים ולא בפצצות אנרגיה. עובד.

מוצרי חלב 
ישנה שונות גבוהה מאוד בין אנשים לגבי יכולתנו לעבד ולפרק לקטוז וקזאין (הסוכר והחלבונים שבחלב). יש אנשים שחלב עושה להם טוב, ויש את רוב כדור הארץ, שחלב הוא ארץ לא נודעת מבחינתם ואין להם את המסוגלות הגנטית לפרק את החלב (יכולת שהתפתחה בהדרגה מאז ראשית משק החלב ולכן נפוצה יותר אצל יוצאי אירופה, ונעדרת כמעט כליל אצל יוצאי המזרח הרחוק, דרום אמריקה או אפריקה). לא רק ביכולת העיכול של החלב אנו נבדלים אלא גם בהשפעתו על תחושת השובע ועל רמת האינסולין בדם. חלב, למרות שהוא דל בפחמימה, גורם לעלייה ברמת האינסולין וממילא גם לעיכוב והפחתה בניצול השומן. אז אם אתן רוצות לאבד משקל ומגלות שאתן תקועות, אולי מוצרי החלב הם הסיבה האמיתית. נסו לסלק אותם לחלוטין מהתפריט לעוד חודש חודשיים ולראות אם דברים מתחילים לזוז אחרת.

ויש גם את צרור דרכים אפשריות נוספות לתת לגוף "דחיפה קלה קדימה": ספורט, צום לסירוגין, שינה מספקת. אבל על אלו, בהזדמנות אחרת.

החדשות הטובות הן שבסופו של יום, הפליאו תמיד עובד. תמיד. לפעמים התוצאות נראות ומורגשות מיד ותוך שלושה שבועות המכנסיים מתחילות לנשור, אולם לעתים התוצאות מבוששות לבוא עד שהגוף מסתגל, מבריא ומתחזק. מישהי שנגשה אלי בשוק האחרון אמרה לי בחיוך ענק מאוזן לאוזן שזה לקח לה שנה שלמה עד שהיא ירדה מידה במכנסיים. "בכל זאת, זו היתה השנה הכי טובה שלי", היא אמרה. "אכלתי מעולה ובאמת בסוף הגוף שלי אמר לי תודה, ובענק". אני רק מקווה שאני מצטט מדויק מהזיכרון.

אז שתפו אותנו (ואת החברות האחרות) עם ההיסטוריה האישית שלכן - כמה זמן זה לקח?
 האם גם לכן לקח לגוף "זמן להתניע" או שהכל הלך 'חת ושתיים?
מעניין. 

By מר קדמוני with 13 comments

אולי אתם מחפשים שינוי בג'וב שלכם השנה?

אם אתם רוצים שינוי השנה, אולי הגעתם למקום המתאים!
לפרויקט חדש ומלהיב, אני מחפש את האיש (או האישה) המושלמים ביותר לתפקיד מוביל תוכן ושווק (ועוד אלף ואחד דברים). ת'כלס, אני מחפש מישהו (או מישהי) שיהיה יד ימיני, לא פחות. מי שיתקבל (או תתקבל) יוכל:

• לחקור, לכתוב ולייצר תוכן חדש באתר מהמובילים בארץ 
• לעבוד מול מומחים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם
• לתקשר עם קהילה עצומה וצומחת
• ליזום, להפיק ולעשות A-Z משלב התכנון ועד הביצוע וההשקה
• לעבוד איתי באופן צמוד ויומיומי 

העבודה תתחיל בחודש ניסיון בהיקף של כחצי משרה, ומשם הדברים ימשיכו להתגלגל ולהתפתח.

תיאור התפקיד:
בקצרה: להחליף אותי בכל הדברים שאני לא יכול להספיק לעשות בעצמי.
בפירוט: עבודה מאחורי הקלעים לפרויקט בעל נראות גבוהה וכמות גולשים נכרת. ליצור קשר עם מובילים ומומחים, בתחומים שונים. לראיין, לערוך ולהפיק תוכן. לכתוב, לאצור ולייצר חומר איכותי, מעולה וחדשני. לקדם, לשווק, לעקוב ולהפיץ יוזמות. להטמיע יוזמות חדשות גם בפן הטכנולוגי, לעקוב אחר הביצועים, ללמוד מהר ולשפר בתנועה.

דרישות התפקיד (הכל חובה. סורי):

• בראש ובראשונה - הכרות, שליטה ואהבה לסוג התוכן והחומרים עליהם אני כותב כאן, שעיקרם: לעזור לאנשים לחיות טוב יותר באמצעות אימוץ אורח חיים קדמוני, נכון ופשוט!
• יכולת כתיבה מוכחת בעט סופר קלה, שנונה, בעברית מושלמת וקולחת. חומר שאנשים אוהבים מאוד לקרוא!
• יכולת לייצר סיפור שלם ורצף לוגי על סמך קווי עקרונות (רשימת נקודות)
• יכולת עיבוד, אינטגרציה והפשטה
• אנגלית ברמה גבוהה. מאוד. 
• היכרות אינטימית עם עולם הפרסום והשווק (מבחני A/B, ביצוע SEO, רשימות תפוצה, ועוד ועוד)
• מסוגלות טכנית בעריכת אתרים ובעריכת וידאו (עריכת html לכל הפחות. עדיף יותר).
• יכולת ביצועית מושלמת ואובססיביות בינונית עד גבוהה לעמידה במילה, בלוחות הזמנים, ובאיכות.
• משמעת עצמית חסרת פשרות ומוכנות לתקשורת רציפה. 
• מודעות עצמית. אם התפקיד לא יושב עליכם ב 100% כמו כפפה, הוא לא בשבילכם.

הצדדים הפחות זוהרים בתפקיד:

• האסטרטגיה תהיה תמיד ברורה אבל הטקטיקה לעתים קרובות תשאר עמומה. נדרשת יכולת לאלתר, לפתור בעיות ולהתקדם גם כשאני לא בסביבה. אני לא בסביבה. 
• אני איש נחמד אבל בוס תובעני. אני לא מחליק על אי עמידה במשימה. לא קל איתי, אבל כיף. 
• השכר ההתחלתי אינו גבוה, אבל יצמח עם הפרויקט. יש גם גמולים נוספים. 

אז אם אתם מוכשרים, מהירים, יזמים, אמינים, ביצועיסטים וחריפים, אולי זו ההזדמנות שלכם לעבוד איתי השנה!

עדיין מעוניינים? 
יופי! 

אבל לפני שאתם ממהרים לשלוח לי קורות חיים זיכרו שאני מחפש אך ורק אנשים מתאימים ועם ניסיון ויכולת אמיתית ומוכחת בכל סעיף וסעיף ברשימה. אחרת חבל על הזמן של שנינו. 

הדרך היחידה להגשת מועמדות לתפקיד היא באמצעות הטופס הזה. זו הדרך היחידה. מי שישלח לי קורות חיים במייל או פתק באמצעות יונת דואר, יפסל. 

תודה שקראתם, או שיתפתם עם חברים מתאימים (אפשר כאן משמאל).

אם משהו לא ברור, אפשר כמובן להשאיר פה תגובה. 

דעאל

המועמד הקודם. נפסל. 

By Dael with 1 comment

כיצד תהפכו לאנשים יעילים יותר - סוד האימון המנטלי

בשנים האחרונות נסעתי הרבה מאוד לבלגיה בענייני עבודה. רצה הגורל ורצו הלקוחות והזדמנתי שוב ושוב לאותה העיר, עיר עתיקה ומוקפת חומה, שבליבה ניצבת קתדרלה עצומה. בארץ שטוחה כמו בלגיה המגדל שבראש הקתדרלה נראה למרחוק מאוד, אבל אבוי - ראשו קטום. שלא כמו צריחי כנסיות ההולכים ומתחדדים, מגדל זה כמו נגדע באחת, באופן לא ממש מתאים לארכיטקטורה הגותית של המבנה כולו.
שאלתי את ידידי הבלגי מה הסיפור של הצריח, והסתבר לי שזהו סיפור ידוע למדי באיזור: עשרות שנים ניסו להגביה את המגדל ולהשלימו אבל המשימה היתה מורכבת וקשה. עד שהגיע בישוף אחד והחליט שזהו. גם ככה זה מספיק גבוה ומספיק מרשים, אמר הבישוף, אז אולי כדאי להתחיל להשקיע את הכסף במקומות אחרים.
והנה שלוש מאות שנה אחר כך, הקתדלרה קרויה דווקא על שמו של זה שהעז לקבל את ההחלטה ולהפסיק את הבניה.

*********

"הייתי שמחה לעשות קריירה במכירות, אבל יש לי ארבעה ילדים"
"אני מת לכתוב ספר, אבל אין לי זמן"
"הייתי יכולה לעשות את זה פי אלף יותר טוב ממנו, אבל לא נותנים לי הזדמנות"
"כזו אני. עצלנית. הלוואי והייתי יותר חרוצה"
"אני לא מסוגל להקים עסק. אני פשוט טיפוס של שכיר".

*********
אצל אנשים רבים החיים הם האוחזים בהגה, במקום שהם יאחזו בו. 

*********

דרושה לא מעט מנהיגות ואומץ כדי לקבל החלטה בלתי פופולרית להפסיק משהו. דרוש אומץ, נחישות והתמדה כדי לשנות את הדרך או הקריירה. נדרש מעוף כדי לראות מגובה הציפור את העולם ואת האפשרויות הטמונות במרחבים.
אחת התכונות המרכזיות המבדילות בין אנשים מצליחים לבין אנשים שאינם מצליחים (בהגדרתם העצמית) היא היכולת לקבל החלטות שאינן פשוטות. לפעמים זה די ברור: שופט צריך להחליט. רופא צריך להחליט. במאי צריך להחליט. בגלל זה, כמדומני, אלו מקצועות מוערכים מאוד בעיני רוב הציבור (אולי לא במקרה של שופט כדורגל?). אבל גם אם המקצוע של אדם הוא חנווני או מורה או פקיד או מתכנתת, הוא עדיין יכול ויכולה להיות אדם רב עוצמה, יכולת והשפעה, ובעיקר: אדם מצליח - בעיני עצמו ובעיני סביבתו. אדם שגורלו ועתידו נתון בידיו ולא קליפת אגוז הנתונה תחת סערות המציאות והנסיבות. כל אחת ואחד מאיתנו יכולים להמריא לגובה.
אבל בדיוק כמו שרירי היד והליבה, גם שרירי הנפש צריכים אימון ותרגול וחזרה כדי להתעצם ולהתחזק. כשאתה רגיל לדחות, להמנע, לא לעשות או להתעלם, שרירי הנפש שלך עייפים וחלשים. כדי לעשות וליזום, להמריא ולהצליח - נדרשים שרירים חזקים ומאומנים היטב: לנפש, לרוח, למוח.
אז הנה מעט עצות שאני מקווה שתמצאו כיעילות כדי לאמן את הנפש.
זיכרו: זהו תהליך. האמינו: זה כדאי.

להתחיל מוקדם 
לכולנו רשימות ארוכות של דברים שאנחנו רוצים לעשות אבל נמנעים מהם. לפעמים זה דברים קטנטנים ממש כמו להחליף מנורה במקלחת, ולפעמים אלו דברים הרי גורל כמו להתפטר. אבל תמיד, לכל אחד, יש רשימה של דברים משמעותיים ש"צריך וכדאי לעשות". אני מוצא שאחד הדברים המועילים ביותר הוא לזהות בכל בוקר מהו הדבר האחד שאם תעשו אותו  היום, אז כשסוף היום יגיע, תרגישו שהתקדמתם במשהו. אתם לא חייבים לעשות את כל הרשימה (ת'כלס, אף אחד לא יכול לעשות את כל הרשימה), אבל מספיק שתעשו כל יום דבר אחד, ולו קטנטן, כדי שבערב תדעו שגם היום התקדמתם במשהו. לא העברתם עוד יום. זהו אימון בעצימות נמוכה (משימות קטנטנות) במספר חזרות גבוה (כל יום).
ועל זה בדיוק התפללה לאה:

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

מיטה נאה ואישה נאה זה שילוב טוב
אמר "רבנו בחיי" ("בחיי" זה עם צירה תחת היוד, לא פתח): "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", היינו, התרגול והמעשה מרגילים ומחזקים את הנפש. באותה גישה בדיוק נקטו ונוקטים גם נזירים בודהיסטים עד היום, וכך גם הרבה מאוד יזמים ומנהיגים. כי הנפש היא שריר וכדי להתחזק היא צריכה גירוי חיצוני. אחד הדברים הקלים להשגה והיעילים הוא (תאמינו או לא) - לסדר את המיטה. יש משהו בלסדר את המיטה בבוקר ולא לשעוט ממנה אל החיים המכריח אותנו לעצור רגע ולעשות משהו לטובת עצמנו בעוד כמה שעות. כי תודו שנחמד בהרבה להגיע בערב למיטה מוצעת ומסודרת והרבה פחות נחמד לסדר אותה בבוקר, כשבדיוק צריך להכין לילדים אוכל לבית ספר או לרוץ לעבודה. אבל ההרגל הוא חזק ומשמעותו חורגת מהפעולה הבודדת. הוא מראה לנו, לעצמנו, כי אנו יכולים, כי אנו עושים.

להאמין בגדול
לפני כשנה וחצי שנתיים,  חזר אלי העורך של הוצאת "זמורה ביתן" והודיע חגיגית שהם רוצים להוציא לאור את הספר שלי. חגיגה ענקית. אחרי כמה ימים ישבתי עם הבעלים לדון על התגמולים ועל החוזה ביננו. אמרתי שהספר יהיה רב מכר. הוא חייך חיוך שועלים ותיק ואמר שהוא אוהב את ההתלהבות שלי אבל שיש לו גם ניסיון של חמישים שנה ואלפי ספרים. הלוואי הוא אמר. הלוואי. אמרתי לו פשוט: "אם אני לא אאמין בספר שלי, למה שאחרים יאמינו בו?". לשמחתי המציאות הוכיחה שהספר אכן הפך לרב מכר (ותודה ענקית לכם!) ושהחלום היה ראוי. כי זה טיבם של חלומות גדולים - הם יכולים להוביל אותנו אל מעשים גדולים. מאידך, אולי אתם חשים לכודים ב"מלכודת העכברים" המפורסמת של הכלכלה המודרנית, אולי אתם מרגישים שהמערכת לא מתגמלת ומעריכה אתכם כפי המגיע לכם, אולי ההזדמנות הגדולה עוד מחכה מעבר לפינה. אולי. אבל רק אתם נותנים ל"אולי" הזה משמעות וכיוון. להאמין בעצמנו הוא שריר ככל השרירים, וגם אותו נכון לטפח. תאמינו בעצמכם והמציאות תאמין בכם חזרה. תאמינו בעצמכם וגם הילדים שלכם יגדלו להיות אנשים המאמינים בעצמם. או ככה לפחות אני מקווה.

לעשות קצת זה טוב מאשר לפנטז הרבה
"לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מיליונר. להתעורר אחר הצהריים, ליד נערה או שתיים". כך שר בקול גדול ניסים סרוסי, את שירו "אשליות", והוא צודק מאוד. אמנם בסעיף הקודם חשבנו בגדול, אבל מלכודת הדבש של המחשבות היא האנשים שעסוקים באוננות מנטלית (pardon the English) . היינו, האנשים האוחזים בידם בדימוי מנטלי של עצמם באיזו פנטזיה נהדרת (כן, אני יודע, תיכף נעשה כולנו אקזיט ענקי ונהיה סטיב ג'ובס בעוד שלוש, שתיים, אחת שניות). אבל אליה וקוץ בה: כאשר הפנטזיות ממלאות את המחשבה ולא נותרות כיעד או מטרה או סיבה, הן הופכות לעיסוק העקרי, ולעומס מנטלי ולחסימה בפני המציאות והיכולת לעשות דברים של ממש. אז התרגול הנכון הוא להותיר את הפנטזיות תחת רסן ומגבלות ובמקומן לתרגל ביצוע. לעשות. לחתור אל המטרה. לא לדמיין "איך יהיה נפלא" אלא לעשות בכל יום משהו אמיתי שיקדם אתכם אל הנפלא הנהדר ההוא. תחלמו בגדול, תעשו בקטן.

לכתוב מטרות 
מן המפורסמות היא שאנשים הקובעים לעצמם מטרות (וכותבים אותם בפועל, לא רק ממלמלים אותם תחת השפם) מצליחים הרבה יותר להגיע ולהשיג את המטרות הללו לעומת אנשים שלא מנסחים וכותבים את המטרות ממש. איך זה יכול להיות יתהה הספקן - הכיצד כתיבת ארבע שורות בעט כדורי על נייר מחברת יכול לקדם את האדם? ואכן, למילה הכתובה יש כח. כי נדרש מאמץ מנטלי לנסח אותה, ומתרחש הקסם של המחויבות הפנימית להשיג אותה. ואם המטרות שלכם אינן סודיות, טוב תעשו אם תשתפו אותן עם אנשים אחרים. כך תאלצו להגדיר אותן טוב יותר (למשל "לעשות הרבה כסף" זו מטרה גרועה למדי. היא אינה קונקרטית והיא אינה מקדמת אתכם. לעומת זאת, "להגדיל את ההכנסה הפנויה החודשית ב 30% עד סוף השנה באמצעות הקמת אתר סחר באינטרנט" היא מטרה מנוסחת לא רע). המטרות יכולות להיות קטנות וחודשיות והן יכולות להיות גדולות ומסעירות (עד גיל 21 תגיע לירח), אבל חשוב שהן יהיו שם. בשבילכם.

תתמידו
"הדבר הקל ביותר זה להפסיק. הדבר הקשה ביותר זה להתמיד" (בטח היה איזה חכם סיני שאמר את זה).
התרגול המשמעותי והאפקטיבי ביותר בעיני הוא ההתמדה. כל יום אנו קמים עם שיר חדש בלב ועם החלטה אמיצה שמהיום נעשה אחרת: נאכל אחרת, נתאמן יותר, נחייך ונודה לעולם על הטוב, אבל אז אנחנו נתקעים בפקק ומתעצבנים על האידיוט שחתך אותנו, ומאחרים למכון כושר, וחוטפים משהו לאכול בפיצוציה בצהריים כי לא אכלנו כלום. ומהמטרות היפות ומהמנטרות הרוחניות לא נותר הרבה. הקושי והיופי הוא לאחוז באותן מטרות והנהגות שאנו מסוגלים לאמץ לאורך זמן. "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת" אמרו חכמים ממני. כי זה לא הידע, זה לא התרגיל, זה ההרגל, זו העוצמה שבהתמדה. מיצאו לכם את ההרגלים שתוכלו לאמץ ולהתמיד בהם, ותתעקשו על ההתמדה. אתם תצאו מהתהליך הזה מסוגלים יותר, חזקים יותר. זה לא "זבנג" וגמרנו. זה לא לרוץ ולספר לחבר'ה. זה לעשות משהו שנים ואז להציץ לאחור בסיפוק ולהגיד לעצמי: "וואללה, כבר שמונה שנים וחצי אני כותב ברציפות את הבלוג הזה". עשיתי משהו.

לעולם לא להביט לאחור

להציץ אחורה זה בסדר, אבל להתרפק על העבר זה הרגל גרוע במיוחד. יש אנשים החיים בתחושה של החמצה. שהאתמול היה טוב יותר, שיוקר המחייה היה נמוך, שהדירות היו זולות והנשים היו יפות. העניין הוא שהעבר אינו מקדם את העתיד. "זכרנו את הקישואים שאכלנו במצרים" התלונן העם הבכיין שלנו לפני 3500 שנים, ודומה כי הקדמנו את הפולנים גם בעניין הזה. אבל ברמה הפרטית והאישית אין מחסום גדול יותר להתפתחות מאשר ההצמדות אל העבר המדומיין. אולי באמת פעם היה קל יותר, אולי. אז מה. עכשיו זו המציאות ועמה עלינו להתמודד. כדאי להביט אל העבר כדי ללמוד ממנו על עצמנו ועל ההצלחות שלנו בעבר - מה עשינו כשהיה קשה לנו אז? כיצד הצלחנו? ואת הידע והתובנות הללו להביא את ההווה ולמנף אותם אל העתיד. אחרי הכל, מחר תזרח השמש, ויהיה נכון יותר לקבל אותה עם חיוך.

שורה תחתונה לתכנית אימונים מנטלית להשגת נפש חזקה ואיתנה:
להאמין בגדול אבל לא לשקוע בפנטזיות.
לרשום מטרות ולתרגם אותן להשגים קטנים ואמיתיים בכל יום.
לרכוש הרגלים טובים ולעשות אותם בעקביות לאורך זמן.
זה הכל. (נשמע קל? )


ועכשיו אתם: 
אנא שתפו מההצלחות והתובנות שלכם. הוסיפו תגובות. תכעסו. תצחקו. תתווכחו.  ואם בא לכם, שתפו גם בפייסבוק או איפה שבא לכם...

By Dael with 7 comments

הרצון חזק מכל ברזל - סיפורו הלא יאומן של תומר

באחד הלילות, לפני תשע שנים, אחי הצעיר ואני גוייסנו במקביל בצו שמונה לאותה המלחמה: מלחמת לבנון השנייה.
שלא כמוני, אחי הוא איש חי"ר, ובתפקידו הוא פיקד על כח חילוץ קטן וזריז, אי שם בגזרה המזרחית. הקשר טרטר והוא  קיבל פקודה להכנס מהר פנימה ולחלץ - יש פצועים אך מסוקים אינם יכולים להתקרב לאיזור בגלל אש אויב. שני נגמ"שים יצאו לדרך (בים בם בום), עלו לרכס וחברו לפלוגת הצנחנים שמפקדה, תומר בוהדנה, נפצע אנושות. בזריזות הם העלו לנגמ"שים שלושה פצועים ויצאו חזרה לדרך, מותירים אבק, ממהרים לארץ. אבל באמצע הדרך לארץ הם הבינו שהעסק מדרדר במהירות ושנדרש חילוץ מהחילוץ. מכיוון שהתרחקו כבר מאיזור ההתקלות עצמה, הוזנק מסוק ונחת, עדיין בשטח לבנון, צמוד צמוד, לקח את תומר, והמריא. שאר הפצועים המשיכו בנגמ"שים.
בינתיים על מנחת המסוקים בבית החולים רמב"ם, חיכה צלם, והנציח את הרגע. אלונקה מורדת מהמסוק, עליה תומר. רגע לפני שאיבד את ההכרה, בו בזמן שהרופא המוטס ממשיך ללחוץ על עורק כתף שמאל שנקרע וממנו דיממו חייו, כמעט למוות, תומר מביט לצלם ומסמן V של ניצחון באצבעות ידו הימנית . תוך דקה תומר הוכנס לניתוח חירום שלאחריו נותר מחוסר הכרה משך מספר ימים.
המדינה כולה עצרה את נשימתה.
ומאז עבר כמעט עשור.

והנה אני מוצא את עצמי בחמישי-שישי האחרונים, יושב עם רוב משפחתי על יציע באיצטדיון הדר יוסף, משקפי שמש, מכרסם תפוח, כובע רחב שוליים על הראש, ומסביבי עשרות אנשים שצועקים בגרון ניחר "תומר, תומר". וכולם מחייכים מאוזן לאוזן ומחליפים פרשנויות על עומק הסקוואט ועל איכות הבאטרפליי בביצוע עליות המתח.
שוב פעם תומר בוהדנה. שוב פעם סימון ניצחון. אליפות ישראל בכושר גופני 2015, ה RFA.
תיכף נחזור לתומר.
משחקי קרוספיט ישראל, יוזמתו של עומרי פלד ידידי, המרים אותם ברציפות זה חמש שנים, קפצו השנה רמה. האירוע הפך למשהו בסדר גודל שאיננו רגילים לראות כאן: חברת הפקה, איצטדיון האתלטיקה הלאומי בהדר יוסף, עשרות מתחרים, אלפי צופים, אלפי מבקרים נוספים בשוק הפליאו וביריד הספורט שהתקיים במקביל - הצביעו ברגליים. משהו קורה כאן.
לאנשים שאינם בתחום אספר בקצרצרה שהאירוע נמשך שלושה ימים, מתוכם יומיים מול קהל עירני: מקצה אחד של תחרויות ביום רביעי, שתי תחרויות ביום חמישי ושלושה מקצי תחרות ביום שישי, יום הגמר. גם בלי להיות מומחי קרוספיט גדולים אפשר להבין כי הספורטאים היו נתונים תחת עומס כבד כל העת והיכולת להתאושש פיסית ומנטלית היא חלק מהותי ביכולת לנצח.
בסופו של יום (יותר מדויק: בסופם של שלושה ימי התחרויות) הגיעו לקו הגמר במקום הראשון לגברים נדב לביא, במקום הראשון לנשים אלין אלכסניו ובמקום הראשון לגברים מעל גיל 40 זכה - תומר בוהדנה.
ואכן, על כר הדשא באיצטדיון אפשר היה למצוא את תומר, כבר לא ילד, חורק שיניים ועובר מתחנה לתחנה. בזו מרים משקולות, בזו רץ ספרינט או זורק שק כבד מעל משוכה, עושה עמידת ידיים או כל שילוב אחר של הנ"ל.

תומר, אלין ונדב

שוחחתי הבוקר עם תומר. כמוני, גם הוא היה בדרכו לעבודה. ההבדל הוא שאני עוסק בתכנה, ואילו תומר הקים ומנהל פנימיה שיקומית המיועדת לנערים עם עבר פלילי שנפלטו מהמערכת. חשבתי שלא במקרה תומר הצטיין במשחקים בהרמת משקלים כבדים - הוא לוקח על כתפיו משא כבד גם באופן רגשי- האחריות לגורלם ושיקומם של בני נוער.
אבל הוא לא רק מנהיג ומחנך, הוא גם ספורטאי טבעי. כנער הוא היה חבר בנבחרת ישראל בהרמת משקולות, אבל מאז גיוסו ובמשך עשרים שנה הוא לא הרים שום משקל. גם אם עברה המחשבה בראש, הרי שהפציעה מערימה קשיים אובייקטיבים. עד לפני שנה וקצת. עד אז הוא רק רץ ועשה קצת עליות מתח ושכיבות סמיכה, רק כדי להשאר פעיל. לרוץ מהר הוא יודע (38 דקות לעשרה ק"מ), אבל דרך מקרה הוא נתקל בקרוספיט TLV לפני שנה, והמפגש עם ירון נוף, המאמן, הדליק אצלו ניצוץ.
"קרוספיט תפס אותי כי זה ספורט מעניין, וכי זה יצירתי ואתגרי בעת ובעונה אחת" הוא אמר לי הבוקר. רק שנה וקצת הוא מתאמן, אבל הרקע האתלטי שלו, הזכרון של השרירים מההיסטוריה הרחוקה בהרמת משקולות, הסבולת המעולה, וכמובן משמעת ברזל (שישה אימונים בשבוע) הביאו אותו אל הפודיום בתוך שנה. ("במקשלים כבדים אני עדיין מפחד על הכתף, אבל 80 קילו זה בסדר" הוא אומר לי שאני מפרגן על הקלות בה עשה פעמיים עשר חזרות של 80 קילו overhead squat).
המעבר לקרוספיט חיבר אותו גם לאוכל בריא. "ברור ששמעתי על פליאו" הוא אומר "ות'כלס אימצתי את זה כבר מזמן". האסימון נפל בביקור במרכז שיקומי לאסירים לשעבר בסן פרנסיסקו. החברים, כולם אסירים קשים לשעבר, מייצרים עוגיות שוקולד צ'יפס במפעל קטן שהפך להצלחה גדולה באיזור. הריח הטוב עשה לתומר חשק לעוגיה והוא שלח יד למגש, אבל אחד המשתקמים, אירי גלוח ראש עם עבר ניאו-נאצי עשיר, תפס את ידו השלוחה ואמר "חביבי, לא כדאי!". הוא הוציא מתחת לשולחן מיכל עם נוזל צמיגי, דביק מאוד ושקוף. "אני משתמש בזה כדי לשמן את המיסבים של המכונה כשהיא נתקעת" אמר האירי, "אבל אנחנו גם שמים מזה בתערובת העוגיות. קוראים לזה סירופ תירס מתוק, ותאמין לי שאתה לא רוצה לאכול את זה".
היום תומר אינו אוכל לחם, פיצה, סוכר או מזון מעובד משום סוג "הנה דוגמה: יש לי קילו סוכר בבית על המדף שקניתי לפני שנה. שנה!". הוא גם נמנע מתפוחי אדמה, מכל סוג של בשר מעובד או חשוד בכך. השינוי התזונתי הביא מהר מאוד לשינוי במראה ובפרופורציות הגוף. גם קודם הייתי בכושר, אבל השינוי התזונתי הביא מיד לשיפור במראה, הוא אומר.

תומר מייצג היטב את הישראלי היפה, במובן הפשוט, אך גם במובן העמוק והרחב של המילה. של מי שהתנדב לשרת בצנחנים, והפך לקצין, ולמ"פ, והמשיך בשירות מילואים (היום הוא סא"ל), של מי שאינו מאבד את אמונתו הפנימית בכוחו, בכוחנו, גם מול אימת המוות. של מי שממשיך ומתחזק למרות פציעה קשה ולמרות הקושי. של מי שממשיך לנסות ולאתגר את עצמו, של מי שהוא מחנך בנשמתו, של מי שמאמין בכוחו של הפרט לעשות תמיד שינוי חיובי ומשמעותי.
סיפורו של תומר הוא סיפורו של מי שמנצח.

תודה תומר. למדתי ממך הרבה. 

By Dael with 2 comments

השקשוקה הכי טעימה שבחיים לא אכלתם

כולנו ודאי התרגשנו לגלות כי ביום העצמאות האחרון התכבד מזכ"ל האו"ם, באן קי מון (בנק קימון?) ואכל שקשוקה מסורתית ואף טרח לומר אחריה בעברית "טעים מאוד". אין מה לדבר, מחמם את הלב כמעט כמו מטס חיל האויר וטכס הדלקת המשואות.
השקשוקה הקלאסית, זו בה הביצים שוחות בבצל, שום, פלפל חריף ובעיקר בשפע עגבניות, הפכה זה מכבר לסימן היכר ישראלי בניכר. כך, אם נכנסת למסעדה בחו"ל ומגישים שם שקשוקה, אז אתה כנראה בהודו או בנפאל או בניו יורק. וקח בחשבון שמבינים אותך מסביב, אז תזהר עם העברית.
אבל מי אמר שאי אפשר גם אחרת?
לרגל חגיגות יום העצמאות האחרון התכבדתי וניסיתי שקשוקה בצבעים, ריחות ומרקמים אחרים. וגם בטעם אחר לגמרי. יצא פיצוץ.

מצרכים:
בצל, קצוץ גס
חצי ראש ברוקולי, מפורק לפרחים,
פלפל אדום חתוך לרצועות קצרות
כמה שיני שום קצוצות
חמישית פלפל ירוק חריף (אופציונלי)
חצי קופסת חלב קוקוס
רבע צרור כוסברה טריה
שש ביצים
שמן זית
פלפל שחור, מלח, אבקת קארי

ת'כלס, זה טעים כבר ככה

וכך נעשה: 
מאדים את הבצל בשמן זית עד שנעשה שקוף,
מוסיפים את הברוקולי ומאדים יחד עם השום והפלפל האדום לפחות רבע שעה, עד שמתרכך, אבל נותר עם ביס.
מוסיפים את חלב הקוקוס ומביאים לרתיחה עדינה
מוסיפים שש ביצים (זהירות - לא לשפוך את החלמון). מכסים.
מחכים.
סוגרים את האש.
בוזקים את הכוסברה.
ממלחים ומפלפלים.
אוכלים.
מצקצקים בהנאה.

שקשוקה אורגינל, ללא חשש עגבניות

בתיאבון, ושתפו עם רעיונות משלכם לשדרוג השקשוקה.
  

By מר קדמוני with 6 comments

חמש דרכים לנטרל את הפחד ולנצח את השיטה (ומה עבד אצלי)

אני עומד לשתף אתכם במה שמעולם לא סיפרתי לאיש.

שכחו אותי בבית?!

כילד, שנאתי להשאר לבד בבית.
למעשה, כבר לא הייתי ממש ילד, והפכתי לנער. רגע לפני בר מצווה, והנה אני עדיין שונא להשאר בבית לבד ומקטר להורים ועושה עניינים, רק לא להשאר לבד אחר הצהריים. לא נעים היה לי להודות, אבל בעצם פחדתי. אינני יודע בדיוק ממה זה היה שפחדתי. אולי מהשקט, אולי מהעובדה שאין איש סביב, ואולי מהעבודה שאין שום תקשורת (את הפלאפונים המציאו רק עשור מאוחר יותר) ונותר לי רק לחכות שמישהו יגיע.
כולם הרימו גבה: הוא כבר ילד גדול אז מה נסגר איתו?
וגם לי זה היה לא נעים. מביך ממש.
בסופו של דבר ההורים שלי הרימו ידיים וקבעו לי תור לפסיכולוגית, ידידת המשפחה. ביום שלפני הפגישה עם הגברת פסיכולוגית, ואני זוכר זאת כאילו היה זה אתמול, הבנתי שיש כאן עניין שצריך לפתור, ועדיף שאני אפתור את זה, לפני הכדורים... בצר לי, אזרתי אומץ ופניתי לחבר שידעתי שהוא חוזר כל יום לבית ריק.
תגיד, שוקי - שאלתי - זה לא מבאס אותך?
שוקי הסתכל עלי בעיני עגל ואמר לי "השתגעת? זה הכי טוב שיש. ככה אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואף אחד לא רואה ולא אומר לי כלום". הדברים הדהדו באוויר לרגע ואני עמדתי נטוע כהלום רעם. שמעתי קליק.בעצם להשאר לבד יכול להיות דווקא כיף. בחיי שאני אידיוט חשבתי לעצמי.
חזרתי הביתה ואמרתי להורים שהם יכולים לבטל את הפגישה עם המומחית. אני כבר פתרתי את העניין.
לכאורה, מאומה לא השתנה במציאות. עדיין הייתי לבד, ועדיין לא היו טלפונים אבל נקודת המבט שלי השתנתה: החשש הפך להזדמנות, הפחד הפך לשמחה, המאיים הפך למרגש.
ניצחתי.

כמוני בגיל 12, כך גם כל אחד מאיתנו היום.
כולנו מכירים את הפחדים של עצמנו. זה מפחד מהשקט גם בגיל ארבעים (ולכן תמיד יהיה בטלפון עם מישהו), זו מפחדת להזדקן (ולכן תקנה אין סוף מוצרים שינסו לטשטש את הגיל), זה מפחד משעמום (ולכן הורג עצמו בעבודה מבוקר ועד ערב) וזה מפחד ממעמדו (ולכן נוהג במכוניות נוצצות ועונד שעוני יוקרה). שמעתי שיש גם אנשים שמפחדים משומן (ולכן לועסים עשבים וסופרים קלוריות).
אבל לא משנה ממה אנחנו מפחדים, בדרך כלל הפחדים הללו אינם רציונאליים. גם אם יש בהם גרעין של אמת, הרי שנקודת מבט חדשה עשויה לנטרל את הפחד ולהמירו בהזדמנות, בהתרגשות ובתקווה.
מי שמקיף את עצמו בדיבורים וברעש כדי לברוח מהשקט, יכול למצוא אתגר, סיפוק והנאה אם ילמד להקשיב לקולותיו הפנימיים. אם ילמד להעריך את השלווה ואת המרחב הפנימי הוא יגלה שיש בתוכו יותר מקום.
מי שמקיף עצמו בחפצים וברכישות כדי למלא את החלל והצורך במשמעות, עשוי לגלות שישיבה על חוף הים מספקת יותר מכל שיטוט חסר תכלית בקניות.
אבל השאלה היא כיצד מתגברים על הפחד, כיצד משאירים את האי-רציונאליות מאחור? הנה חמש דרכים יעילות

1. זהו את הפחדים שלכם/ עיצרו את המהלך האוטומטי
לכל אחד מאיתנו יש פחדים, אבל רבים מהם נסתרים מאיתנו. אנחנו רצים במירוץ החיים ולא עוצרים לרגע כדי להבין שחלק מהפעולות האוטומטיות שלנו הן רק תגובה רגשית לפחד ולחשש. למשל לבוא הביתה ומיד להדליק טלויזיה, בלי לחשוב למה, בלי לבדוק אם זה מה שאני באמת רוצה "לעשות" כעת. האם אני אוכל כי אני רעב או כי אני רגיל או כי אני מפחד להיות רעב? האם אני קונה את החטיף הזה לילדים כי אני רוצה או כי אני מפחד שהם יעשו לי פרצוף ויהיו הכי אומללים בעולם? תהליך הזיהוי של הסיבה מאחורי הפעולה אינו נגמר לעולם, וככל שהמודעות שלנו לפעולתנו תהיה ברורה יותר, נוכל לבחור לעשות את הפעולות המסבות לנו נחת אמיתי ולא את אלו הגורמות לנו רק לדחות את הפחד במעט.

2. אתגרו את הנחות המוצא שלכם
לעתים הפחד שלנו הוא מוחשי ו"ברור כשמש". למשל, אנשים שמפחדים לאכול חמאה או שומן רווי כי הם מפחדים שמיד יפלו לאדמה, אוחזים בחזה, והכולסטרול יפרוץ להם מכל החורים. או אנשים שמפחדים להשמין ולכן בטוחים כי הם צריכים לספור קלוריות ולהקפיד על כמה הם אוכלים בכל ביס וביס. האמת היא שאין שום דבר שיוכל להניא אנשים מעמדה זו אלא אתגר אינטלקטואלי. אם האדם סגור ללמידה ואינו מוכן לאתגר את הנחות היסוד שלו כל הזמן (בכל נושא), ההרגלים יהפכו קבעונות, והפחדים יהפכו למציאות. לכן, עלינו לקרוא, ללמוד, לשאול, להחכים, ולעולם לא להפסיק בכך. אולי נלמד אסטרטגיה חדשה וטובה יותר לניהול הכסף שלנו? אולי נלמד פרקטיקות נכונות יותר לאימונים שלנו? אולי נאכל טוב יותר?אולי פתאום נשמח להשאר לבד בבית? אתגרו את ההנחות שלכם ואל תביטו לאחור!

3. צברו חוויות חדשות
לאתגר את נקודת המוצא מבחינה אינטלקטואלית לא תמיד מספיק. המציאות המעשית קובעת הרבה יותר, והיא גם הרבה יותר חשובה. אדם יכול להאמין שהכושר הגופני הטוב ביותר שלו יהיה על ידי אימונים אינסופיים לריצת מרתון (הוא מפחד ממשקולות כי הוא זוכר שלאביו תמיד כאב הגב. לא שאבא שלו הרים פעם משקולות...) אבל רק אחרי שהוא יתנסה באימון מסוג אחר, הוא יכול פתאום להרגיש, פיסית, שאולי המציאות קצת יותר מורכבת. שאולי החששות שלו לא לגמרי מבוססים. ככל שנצבור יותר חוויות, יותר מגוונות, יותר רחוקות מההרגלים היומיים שלנו, כך נוכל לפתוח את הראש לעוד אפשרויות. למשל, מי שהוא שמרן באוכל (כלומר אוכל רק דברים מאוד מסוימים כי כל השאר לא טעים לו), אבל יוצא לטיול בדרום הודו, יגלה שהוא צריך להסתדר עם אוכל אחרי לגמרי ולהסתגל. מי שתקוע בסדר יום נוקשה, יעשה טוב אם יצא לטיול רגלי של כמה ימים ויגלה שיומו יכול להראות אחרת לגמרי. חוויות הן גם משמעויות יותר מכל חפץ או רכוש שתוכלו לשים עליו את ידיכם, אז קדימה, לחוויה הבאה.

4. יצרו לעצמכם הצלחות
לא כל התנסות חדשה תסתיים באופן חיובי, אבל עצם רכישת החוויה החדשה היא חיובית והצלחה כשלעצמה. אולי תגלו תחביב חדש, אולי מיומנות חדשה, אולי טעם נרכש, אולי הרגל כדאי. אם הצליח לנו וההתנסות היא גם חיובית וגם שונה מההרגל, הרי שיצרנו לעצמנו גלגל תנופה. לכן, כדאי לתכנן מראש הצלחות. למשל, אם אתם לא קוראים ספרים אלא שקועים במסך, והחלטתם לקרוא משהו סוף סוף, אז תקראו ספר שיהיה לא ארוך מדי, קריא מאוד, ושקיבלתם עליו המון המלצות. אם אתם רוצים להתחיל לטייל ברגל, אל תתחילו עם מסע מים אל ים אלא ממסלול קטן ומקסים שנמצא קרוב לבית (בטח תמצאו משהו). אז תכננו את ההצלחות שלכם, ותצליחו, ותחייכו כל הדרך הביתה.

5. אל תחששו לשחות נגד הזרם
זה שמשהו קורה רק כי מיליונים עושים אותו, זה לא אומר שזה נכון בהכרח. מליארדים מכלים את ימיהם וממונם בקניות אינסופיות. אז מה. האם זה עושה אותם מאושרים יותר ושמחים יותר? לא. זוהי תחושת סיפוק שעל פי רוב מתפוגגת עוד לפני שפורקים את שקית הקניות מהרכב. אפשר גם אחרת. הזרם הוא רק זרם, הוא לא האמת ולא המציאות בכללותה. לכולם יש כבלים וטלויזיה - האם זה נכון? אולי אתם צופים רק כי אתם מפחדים להשתעמם? זה שכולם אוכלים סוכר ודגנים מבוקר עד ערב ומפחדים משומן, האם זה אומר שזה נכון או שאלו רק שאריות של מיתוסים שהגיע הזמן להשתחרר מהם?

ספרו ושתפו - מהו הפחד הגדול ביותר שכבשתם אתם?
ומהו הפחד שאתם רוצים עדיין לנצח?

תרגישו חופשי לעשות share כי אולי גם חברים שלכם יכולים להשתנות.

שבת שלום,
דעאל

By מר קדמוני with 4 comments

מיומנו של בעל תשובה (פוסט אורח טעים לפסח)

זוכרים את סיפור ההצלחה המרגש של מוטי, שהתעורר רגע לפני סכין המנתחים?
הפוסט ההוא פורסם בדצמבר האחרון, והנה היום קיבלתי ממוטי פוסט אורח מיוחד לחג שני של פסח.

ובינתיים, את כל זה הכנתי אני (דעאל) היום ואתמול: שפיץ צ'אך בחרדל. ויסבראטן ממולא פטריות. שוקרוט. אסאדו. קציצות. אוסובוקו. לשון. עופות חופש. כנפיים. ירקות שורש. מרק עוף +קניידעלך לחלשים. שעועית ירוקה. פשטידת ירקות. אורז. זיתים חריפים בעגבניות. זה מה שקורה שאחותי ואחי עומדים להתנחל אצלנו ליומיים תמימים. בתיאבון וחג שמח גם ממני. 

מכאן ואילך, הנה סיפורו של מוטי בחג הפסח. 

****************************

גדלתי במשפחה חסידית.

למי שלא יודע זה אומר ערימות של חומרות ואיסורים במשך ימי הפסח. חלקם הגיוניות וחלקם הרבה פחות. העיקרון הבסיסי שלהם הוא לאכול בדיוק כמו שאכלו אבותינו בפסח בעיירות פולין.
בפועל זה אומר לא לאכול שום מוצר קנוי. להכין הכל בבית ממרכיבי יסוד. אך מצד שני גם להתנזר ממאכלים שלא שפר עליהם גורלם להימצא בקניונים של לודז׳ וברשות השיווק של וורשה-סל, כמו נבטים, קקאו ותבלינים.
אהבתי מאוד את תבשילי אימי בכל השנה. אך בפסח בפרט. תגידו מה שתגידו על המטבח האשכנזי/פולני. אני יודע שזה לא פוליטיקליקורקט אבל חוץ מרגל קרושה וחמיצת סלק (בורשט בלעז) מדובר במטבח טעים, בריא ומזין. אך לא אהבתי את חג הפסח. כמויות האיסורים והשפע שקרץ לי ממדפי החנויות ולא נכנס לבית שלנו גרמו לי לתסכול קולינרי.
בגיל ההתבגרות כשהתחלתי את מרד הנעורים חגגתי על שני החתונות. בבית התפרעתי על הפשטידות, הקינוחים ותבשילי הבשר הפסחיים ביתיים. ובחוץ הרגשתי כמו כופר כשקניתי פיצה כשרה לפסח ללא חשש קטניות או חטיפי מונוסדיום כשרים למהדרין. מתחת למיטתי שכב ׳סליק׳ לא חוקי של דיאט קולה. וכשכל המשפחה לגמה פטל תוצרת בית. אני לגמתי את הכמויות הרגילות של ההרואין התוסס שלי.
תמיד ידעתי שכשאגדל, ילדיי לא יעברו את הילדות העשוקה והמזעזעת שאני חוויתי. הם יקבלו שקדי מרק בליל הסדר, ילקקו ארטיקים בחול המועד, יכרסמו ביסלי ווופלים כשרים לפסח ויתענגו על שתיה ממותקת בשבעת ימי החג.
בהמשך, ככל חוטא במדרון חלקלק התחלתי לפלרטט עם איסור הקטניות. הרשיתי לעצמי להשתמש בשמן סויה וחבריו ולכרסם חטיפים שהקטניות מהווים בהם מרכיב זניח. וכך אכן התרחשו הדברים עד לחג האחרון. פסח הראשון לאחר החזרה בתשובה שלי וגילוי האור של תורת הפליאו. פתאום החג דומה בצורה מחשידה לפסח המסורתי בבית הוריי. קופסת פלסטיק גדולה של מיונז ביתי מעשה ידיה הסובלניות של הרבנית חוסמת את מדף המקרר. כדורי אנרגיה של תמרים, שקדים וקוקוס מעשה ידיי להתפאר חוסמים את מדף המקפיא ונעלמים במהירות מחשידה. ארוחות חג מבוססות על בשרים וירקות מעלים זכרונות מבית אבא (מרגישים את אווירת מאסטר שף? תדמיינו דמעה בזווית העין) ואף מוצר קנוי או ארוז לא נכנס אל מפתן ביתינו.
פתאום מתקשרים לסבתא לקבל מתכון של לצ׳ו וקציצות הודו. במקום לחמם לילדים נקניקיות ופסטה מקמח מצה. חוזרים להכין בסבלנות אטריות ביצים ומרק עוף. במקום נודלס עם משהו שנראה כמו עוף וארוז בקופסה של מנה חמה. והילדים? יצחק קדמן יכול להמשיך לישון. הם ישרדו...
מצות. כפי שבוודאי ניחשתם הם חלק מהתפריט רק בליל הסדר. שם הם לצערי מסמר הערב. אך זה הזמן להזכיר שזהו לא המצב האידיאלי.
קרה לכם פעם שקפצתם לשווארמה והזמנתם שווארמה בלאפה עם קצת חסה. וקיבלתם לאפה עם חסה ובלי טיפת בשר? זה מה שקורה לכולנו בכל ליל סדר. כולנו מספרים על הלל הזקן שהיה כורך פסח מצה ומרור תוך כדי שאנו מכרסמים ביובש חתיכת מצה עם עלה של חסה. זה ממש לא המתכון של הלל. הלל כמו כל אבותינו היה חוגג את ליל הסדר במתכונת שונה לגמרי.
ליל פסח הקדום היה פסטיבל פליאוליטי. כל משפחה הייתה חוגגת עם קורבן פסח. כבש שלם על ראשו וקרבו היה נצלה על שיפוד ונאכל כולו טרי ושומני עד חצות. כדי שאיש לא יישאר רעב, קורבן נוסף - קורבן חגיגה היה מוגש לסועדים כתבשיל מהביל בסיר חרס כבד. היום לזיכרם אנו מניחים זרוע צלויה וסמלית וביצה מבושלת. כשהלל היה כורך הוא היה נוטל חתיכה קטנה של מצה וחסה ועוטף בהם חתיכה הגונה של בשר כבש. בשר ממנו אסור להותיר מאומה לאחר חצות.
אז איני יודע כמה מקוראי בלוג זה נמנים על אוהדי המקדש. אבל תודו שהגיע הזמן להחזיר את הגלגל לאחור. ושניחוח כבש צלוי יזכיר לנו את החג במקום ניחוחם של קניידלעך.
חג שמח

מוטי.

****************************

תרגישו חופשי לפרגן למוטי בתגובות ותהיו לי בריאים. חג שמח גם ממני. 

By מר קדמוני with 3 comments

שש דרכים לצאת לחירות (מספר חמש חשוב!) - וגם סיפור חזק עם אהוד ברק

היה זה ליל סדר לפני 24 שנים.
באוויר עדיין קור כלבים של לילות רמת הגולן ואני עומד על מדי א' בש.ג. של בסיס גדוד 71.
אני אז הקצין הכי צעיר בגדוד, יותר נכון - הכי צעיר בחטיבה. בדיוק סיימתי קורס קצינים וכמובן שנשארתי חג.
בלי היסוס ובלי להתבלבל שולח אותי המג"ד לעמוד כמו אידיוט בשער ולחכות לרמטכ"ל רק כדי להצדיע כשזה שיגיע. הרמטכ"ל היה אז אהוד ברק שכנראה בפרץ נדיר של סולידריות הוא החליט לעשות את ליל הסדר עם כמה שריונרים שבוזים.
עמדתי בחושך ולא קרה כלום.
פתאום מהחושך הופיעה דמות עטורת דרגות, אבל לא הרמטכ"ל.
הצדעתי, ליתר ביטחון.
שאל אותי ההלך המעוטר: תגיד, הרמטכ"ל כבר הגיע?
לא, אמרתי. אז מי עוד צריך להגיע? התעניין ההוא.
גם האוגדונר צריך לבוא, אמרתי.
דווקא האוגדונר כבר הגיע, השיב לי. זה אני.

והילד הזה הוא אני

בסוף הרמטכ"ל הגיע באיחור, נו מה. באיזה לנד-קרוזר שחור שאפילו לא האט טיפה בכניסה לש.ג. ושהשאיר עלי רק קצת אבק. ככה יצא שעמדתי סתם שעתיים בשער אבל היי, את ליל הסדר עשיתי בחברותה עם אהוד ברק. היה גם רב חטיבה שמרוב לחץ התבלבל כל הזמן  בפסוקים אבל את "שפוך חמתך על הגויים" נתנו לרמטכ"ל לקרוא. שיהיה סדר. היה גם אפיקומן אחד, שגנב חייל מהפלוגה שלי, ושביקש תמורתו מהרמטכ"ל רגילה לכל הפלוגה (המג"ד התפתל ואמר "הרגילה עלי" והמיר זאת בבקשה לחדר הנצחה. ומה בסוף? חדר הנצחה קיבלנו, ולרגילה אנחנו עדיין מחכים). שאר הסדר היה בעיקר הזוי במיוחד כי הרס"פ שלנו השתכר לגמרי מיין פטישים וכל דקה נעמד והצדיע אבל לאף אחד לא היה נעים לזרוק אותו החוצה באמצע.
סופו של דבר היה זה ליל סדר הכי רחוק מתחושת חירות שאפשר.
אבל עשרים שנה, לך תזכור.

בהנחה שאתם לא עושים את הסדר השנה עם אהוד ברק, ושאתם לא תקועים באיזה בסיס או עמדת שמירה, אז הנה כמה רעיונות קטנים שישאירו אתכם שפויים ובני חורין כמה שאפשר.

1.  אם אתם יכולים, אז אל תעבדו בימי חול המועד בשבוע הבא. לרוב האנשים, כך מסתבר, ישנם ימי חופשה שאינם מנוצלים. זהו פלא בעיני. הכיצד זה אפשרי? אז אם אתם לא ממש חייבים, צאו מיד לחופשה. תתחברו לטבע, למשפחה, לאי העשייה. זהו מעין גן עדן קטן שאפשר ומגיע לכם.
2. צאו לטייל. הרבה יותר. אם כבר חופש, אז בטבע. שם אפשר להרגיש לרגע חופשיים, אמיתיים. 
3. לכו יותר יחפים. כי כבר לא קר ויש אחלה עשביה נהדרת בכל מקום. לא יודע מתי הלכתם יחפים ממש פעם אחרונה (במקלחת לא נחשב) אבל יש בזה משהו פשוט וטבעי כל כך שהמוח שלנו מיד מגיב לזה טוב. 
4. השנה אל תתנו לעצמכם להיות מכורים. לכלום. לא ללחם ולא לקינוח. לא לקפה ולא לריצות. לא לעבודה ולא לפייסבוק. השנה אתם יכולים לצאת לחירות מההתמכרויות הקטנות הללו. כי כל אחת מהן מחזיקה אתכם קצת יותר נמוך, ואם רק תחליטו שלא, אז תוכלו לנסוק למעלה. אם אתם עדיין מכורים לדגנים, פסח הוא תרגול טוב בהתנתקות מלחם (וממצות). 
5. תכננו את עתידכם הפיננסי. העבדות הגדולה ביותר בעולם המערבי היא עריצות העבודה. ולצערי, רבים רבים פשוט מוטלים למירוץ החיים ללא בחירה או חופש (גן, בית ספר, צבא, טיול, אוניברסיטה, עבודה 8 עד 5, בית אבות). אז קחו את עתידכם בידכם. לימדו מהו נכס ומהי התחייבות. מהו חסכון ומהי הוצאה. מהי הוצאה חשובה ומהי הוצאה מיותרת (הרוב). באופן מוזר, ככל שתהיו יותר מודעים להתנהלות הפיננסית שלכם, תוכלו להיות חופשיים מהר יותר. 
6. תפתחו תחביבים. אין לך מקום בו אדם מרגיש חופשי יותר מאשר בד' האמות של תחביבו. שם הוא המומחה, הוא השולט, הוא בונה העולמות. תחביבים יצירתיים הם מדרגות אל החופש הנפשי שלכם (נגינה, יצירה, עשייה, או כל דבר אקטיבי. רוצה לומר: צפייה בטלוויזיה אינה תחביב). 

אז שיהיה לכם חג חירות שמח.

ואם מישהו פוגש את אהוד ברק, שימסור לו ד"ש והצדעה. את הקודמת פיספסתי. 

By מר קדמוני with 1 comment

אווירה אווזית חגיגית

אינני יודע מי היה האדם שחיבר את השמות לנתחי הבשר, אבל יש לי תחושה שהוא היה יותר משורר מאשר קצב. אווזית, שייטל, אגוז וכף, שפונדרה וויסבראטן, כולם שמות יצירתיים שכמו נלקחו מעולמות אחרים.
כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב מסודר על חלקי הבשר השונים ומה אפשר (ומה כדאי) לעשות עם כל אחד מהם. עוד לא הגעתי לזה אבל מבטיח להשתדל...
בכל מקרה, לפני כמה ימים הזדמנתי למקום שלא הייתי בו בעבר ויצא מה שיצא וקניתי נתח אווזית חגיגי. אווזית (שאינה עשויה מאווז, אין חשש), הוא נתח אחורי וגדול למדי (כארבעה קילו), ונוטה להופיע בצורת פרפר. זהו נתח אדום מאוד, ויש בו מעט שומן יחסית, אלא חלבון כמעט "נטו". מאומה לא הולך לאיבוד. מאידך, בגלל שאין בתוכו הרבה שומן הוא מעט קשה ונוטה להתייבש, אבל זה גם סוד קיסמו (בני הצעיר, ענבר, הכריז כבר מזמן שאווזית הוא הכי אוהב מכל הנתחים). זהו נתח עשיר בטעם וינפק בשר שטעים גם חם, אבל עוד יותר טעים קר. הוא הופך בקלות ל"נקניק" כלומר לבשר מהודק היטב, שילך מצוין עם שכבת חרדל בסלט חסה. האווזית אינו נתח זול אבל אין בו פחת כלל ולפעמים יש אותו במבצעים - השבוע קניתי בחמישים ש"ח לקילו, טרי.
יש שתי דרכים עקריות לנצל היטב את האווזית. האחת, לחתוך ממנה פרוסות להקפצה מהירה יחד עם ירקות. בעשר דקות קיבלתם ארוחת צהרים (או ערב) מעולה. הדרך האחרת היא לנצל את הנתח כצלי, בבישול בסיר כבד עם ירקות שורש ויין.

מהנתח של השבוע עשיתי  גם וגם. את "הכנפיים" של הנתח חתכתי לטובת הקפצה (כאמור הוא מזכיר פרפר ולכן קל להשאיר את הליבה כנתח שלם ועדיין לנצל את "הכנפיים" לטובת מה שתרצו). המתכון על זה בפעם אחרת (ובקצרה: משמן קוקוס או זית או שמאלץ תאדו בצל חתוך לרצועות, גזר, כרובית, שומר, פלפל אדום - הכל על אש גבוהה. מוסיפים מלח ופלפל ותבלינים. מוציאים לקערה. מכניסים את הבשר החתוך לרצועות דקות. מקפיצים. מחזירים את הירקות ומערבבים יחד).
ועכשיו למתכון הצלי:
2 בצלים - חתוכים לרבעים
חמש שיני שום לפחות
2 שומרים - חתוכים לרבעים
3 גזרים - חתוכים גס
1 סלק גדול - חתוכים גס
כוס יין אדום (אפשר גם יותר)
טימין טרי (אפשר גם יבש)
פלפל שחור גרוס ומלח גס
זרעי חרדל (או חרדל)
קילו וחצי אווזית

את האווזית עשיתי בקדרת ברזל כבדה. מעסים את הבשר בשמן זית, חרדל וטימין, מלח ופלפל. את הירקות מקפיצים קלות (חורכים) על הגז כמה דקות, וכך גם לבשר. עם כל המצרכים מכניסים את הקדירה לתנור חם מאוד ל 20 דקות. מנמיכים את האש ל 170 מעלות ומבשלים יחד עוד כשעה וחצי.
הסלק נותן לתבשיל צבע עמוק וכהה. אם רוצים, אפשר להשתמש בציר הנהדר שנוצר (רואים בתמונה?) ולהוסיף אותו למרק בשר שעשיתם במקביל (כך עשיתי אני) ומרוויחים פעמיים - גם ממרק טעים וכהה יותר, וגם מניצול הרוטב.
כאמור, בשר האווזית טעים לא פחות גם כשהוא קר ממש. ישר מהמקרר. הוא נפרס נהדר וטעים לאללה.

חם או קר, אבל שיהיה בתיאבון!

By מר קדמוני with 2 comments

חמש סיבות לקנות כרטיסים לאירוע הכי גדול השנה (מספר 5 הכי רלוונטי)

אני מודה שאני מתרגש. לא קורה לי הרבה.
לפני הרבה (ממש הרבה) שנים התחלתי לכתוב כאן על קרוספיט. באותם ימים חוץ משני גמלים וגדי עוד לא ידעו אז מיהו קרוספיט. אחרי שנה שנתיים נוספות עברתי לכתוב בעיקר על פליאו ותזונה קדמונית. גם שם הייתי קול קורא במדבר.
אבל למציאות היו תוכניות אחרות ועכשיו, אם רק נביט שמאלה וימינה, נראה שקרוספיט הפכה כאן בשנה האחרונה לרשת מועדוני הספורט הגדולה בארץ (!!!) כארבעים מועדונים רשמיים. זה מטורף! מקביל, ולא בלי קשר, התזונה הקדמונית קנה שביתה ואחיזה בארץ והשוק הפליאוליתי הולך ומתחזק (היי, יש שוק בעוד יומיים!) ואלפים רבים אוכלים טוב ונהנים מכל רגע. סיפורי ההצלחה שלכם מדהימים.
אז למה פתאום אני מתרגש דווקא עכשיו?
כי בעוד חודש וכמה ימים יתקיימו כאן משחקי קרוספיט ישראל 2015, או בשמם המקוצר RFA (כלומר Ready for Action). ולא סתם יתקיימו כאן משחקי קרוספיט, הם יתקיימו כפי הנראה ממש יחד עם שוק פליאוליתי. אני מרגיש שאני צריך לעמוד שם ולגזור איזה סרט, אפילו שלא אני ארגנתי או הפקתי לא את זה ולא את זה. את האחד הפיק בעשר אצבעות עומרי פלד, ואת האחר, בעוד עשר, אוהד רוט. שני יזמים חרוצים, אנשי עשייה, אנשים יקרים, ולשמחתי, גם חברים שלי.
אוקיי. קצת היסטוריה (אוהבים כאן היסטוריה, אם לא שמתם לב).
אני חושש שאני הישראלי היחיד שאשכרה עקב אחר משחקי הקרוספיט הראשונים שהיו אי פעם (בארה"ב ובעולם בכלל), אי שם בשנת 2007. לא רק שעקבתי אחריהם, אפילו ציינתי את זה בפוסט קטנטן. אלו היו משחקי "שכונה" של ממש, באיזה מגרש עפר בקליפורניה. אחרי כמה שנים המשחקים שם צברו תאוצה מטורפת וכבר לפני שלוש שנים (2012) כתבתי על העוצמה האדירה הכלכלית שהם זכו לה באמריקה אבל גם את הבקורת שלי כשהמשחקים גלשו לתחום הביזאר.
המקבילה הישראלית למשחקים התחילה כאן ביוזמתו של עומרי ב 2011, בשקט בשקט אצלו במועדון, ומאז הם כבר הפכו למסורת. בשנה שעברה, במתחם הספורט של אוניברסיטת ת"א כבר היו משחקים בני יומיים, ועם אחלה וייב ועם קהל מעורב וססגוני (במהלכם הבן שלי ציין בפני את העובדה המצערת הבאה: "אבא, פדיחות, אתה היחיד שאין לו קוביות בבטן כאן". והוא התכוון מהאנשים בקהל). אחרי המשחקים הללו של שנה שעברה כתבתי עד כמה הקרוספיט והתזונה הקדמונית דומים זה לזה ולמה כדאי לאחד בין השניים. (תקראו. יש גם כמה תמונות מגניבות מאז).

בכל מקרה, השנה כבר מדובר על אירוע בסדר גודל אחר לחלוטין. אמריקה בישראל, ויותר טוב.
האירוע יתקיים בחמישי-שישי (ה 30 לאפריל ו 1 למאי) באיצטדיון הדר יוסף בת"א. חמשת אלפים מקומות ישיבה ולפחות חמשת אלפים צופים יושבים עליהם (או יותר נכון: עומדים וצועקים למתחרים "קדימה, אתם יכולים!"). וערוצי טלוויזיה. והופעה שווה בערב. ומתחם ענק של מכירת ציוד ספורט ועוד. ובמקביל, גם שוק פליאוליתי מלא ומורחב. ואחלה אוכל. אחרי הכל, זה אותו קהל. אלו אותם אנשים. זה אנחנו. וזו חוויה ואירוע קהילתי יוצא מגדר הרגיל. אוכלים טוב ומתאמנים טוב ונהנים מכל רגע.
מה, לא ככה?





אז לסיכום הנה חמש סיבות למה גם אתם צריכים, כמוני, לקנות כרטיסים למשחקי קרוספיט הקרובים, וגם למה כדאי לכם להגיע לשוק הפליאוליתי השבוע.

1. כי ביום שישי הקרוב, מי שיגיע למתחם השוק הפליאוליתי יוכל לקנות שם כרטיסים למשחקים (האנגר 9, איזור התעשייה עמק חפר, יום שישי זה החל משעה 09:00 בבוקר). תהיה שם עמדת מכירה של המשחקים. רק עד יום שישי הכרטיסים נמכרים בהנחה (79 ש"ח במקום 95 ש"ח. ילדים בגילאי 3-12 ב 39 ש"ח. המחיר הוא לכל המשחקים, כלומר כניסה חופשית לכל היומיים ולהופעה). להבנתי, המשחקים עצמם הם ההופעה הכי טובה, הכי מוצלחת והכי מרגשת ומסעירה שהכסף שלכם יכול לקנות. 
2. כי רכישת כרטיסים למשחקים זו גם תמיכה באורח החיים הזה, בקהילה, במתחרים, ובשינוי שאנו יוצרים בחברה. במקום רק לקדם מרתונים אינסופיים (ויחד איתם דגני בוקר וחטיפי אנרגיה), נעודד ספורט פונקציונאלי ואוכל אמיתי! נעודד יזמים להרים אירועים משמעותיים וגדולים, כי רק המעז, מנצח.
3. כי יחד עם המשחקים יהיה השוק הפליאוליתי התל אביבי הראשון. עסקת קומבו מנצחת. 
4. כי הולך להיות מטורף. עד הרגע האחרון ממש המתחרים והקהל לא יודעים מה יהיו האתגרים בפניהם (ולי כמובן אין מושג ירוק). במהלך היום יהיו הרבה מקצים (גברים, נשים, מבוגרים, נוער) וכל אחד ואחד מהם מלא אנדרנלין ודרמות ובחינה של כח הרצון והיכולת וההתמדה. 
5. כי זה יהיה אסתטי. לפחות המתחרים והמתחרות הם כאלה. משום מה אף אחד שם לא לובש חולצה :-)

אז אני כבר הבטחתי את מקומי במשחקים (כצופה, כצופה) ואשמח מאוד לראות אתכם יחד איתי בקהל. 

אז מה אתם אומר, אתם באים גם?

By Dael with 8 comments

למה כדאי מאוד לאכול שומן רווי או פילים (כולל הוכחה מרתקת שנתגלתה לא מזמן)

אבן יד ומקצץ אבן, בני חצי מיליון שנים, מכוסים בשכבת שומן פילים טעימה.

מי שקרא את הספר שלי יודע שפילים דווקא היו מעדן מועדף על תושבי ארץ ישראל הקדומים כבר לפני קרוב למיליון שנים.
בעת התחקיר לספר ראיינתי את פרופ' נעמה גורן ענבר מהאוניברסיטה העברית, על הממצאים המרתקים מאתר גשר בנות יעקב שעל גדות הירדן (אתר בן 790 אלף שנים, בו נמצאה בין היתר גולגולת פיל קדמון ועצום, מפוצחת, והוכחות לשימוש באש, ששמשה כפי הנראה לבישול צלי פילים משובח). "בכל השכבות של אתר בנות יעקב יש שרידים של פילים", אמרה לי פרופ' גורן־ענבר. "זה חוזר על עצמו בכל האתרים הקדומים בארץ: עוּבֵּדִיָה, מעיין ברוך, חולון, רבדים — כל האתרים האלה מלווים בפילים. אני לא חושבת שזה אקראי. בני האדם צדו את הפילים".
(על גדות אותו הירדן ממש, במסגרת התחקיר לאותו הספר ממש, פגשתי גם את ד"ר גונן שרון ממכללת תל חי, בעת שחפר באתר צעיר יותר, בן 60 אלף שנים בקושי. וכן, גם באתר הזה נמצאו שרידים רבים של בעלי חיים, חודים וכלי אבן ששימשו לפיצוח העצמות, לביתור ולחיתוך).
והנה, היום ממש, פורסמה ידיעה מעניינת מאוד ב"פורטל הישראלי לחקלאות, טבע וסביבה" בענייני אותם הפילים. וזו לשונה של כותרת הכתבה: תגלית נדירה: שרידי שומן של בעלי-חיים על כלי צור בני חצי מיליון שנה. אם תקראו תגדלו שמדובר כאן שוב, כן, על פילים. לא סתם. נמצאה באתר רבדים גם צלע ענקית של פיל, מחורצת בסימני חיתוך, ויותר מכך, לראשונה בעולם (!) נמצאו שרידי שומן פילים על כלי העבודה עצמו.
תקופת האבן, שהחלה לפני כשניים וחצי מיליוני שנים, נקראת כך על שם האבן שהפכה לכלי בידי ההומינידים הקדמונים. כבר שנים רבות שישנה תמימות דעים במחקר הפאלארכיאולוגי על העובדה כי כבר מתקופה קדומה זו הוכנו כלים אך אופן השימוש נותר במחלוקת-מה. וכמה ארכיאולוגים (אולי בעלי אג'נדה טבעונית במיוחד) ניסו לטעון כי ייצור הכלים היה לטובת רושם במסגרת משחקי חיזור ולא ככלי להכנת מזון, אבל אלו דעות חריגות ולא ממש סבירות. אבל לא רק הלוגיקה הפשוטה נופלת על התיאוריה הזו, גם ההוכחות הפשוטות מהשטח. לפני זה, בואו נביט מעט בהיסטוריית הכלים המזורזת.

בעת הכנת הספר המאייר המוכשר יהונתן קינן עזר לי להציג כיצד נראו ארבע מליון שנים של ארוחות ערב. הנה כך:

מה שמעניין לענייננו הוא מקצצי האבן ואבני היד (אבן דו פנית היא אבן המסותת משתי פניה. בשלב מאוחר יותר בהיסטוריה הופיעו החודים, אלו הם כלים המוכנים מנתזים ולא מאבן שלמה). אלו הכלים הקדומים ביותר וכלים כאלה נמצאו גם באתר רבדים שבדרום הארץ כמו גם באתרים רבים אחרים. 

והנה נחזור לידיעה המרגשת מהיום (מרגשת באמת). החוקרים החרוצים ניתחו את השיירים על גבי כלי האבן עצמם והראו כי הן כוללות שרידי שומן פילים. לראשונה בעולם מוצגת לנו הוכחה בלתי אמצעית כי מקצצי היד לא נועדו כדי לכתוש אגוזים או כדי להפיק באמצעותם מיץ גזר או מיץ חסה אלא כדי לבתר, לחתוך ולקצוץ את שכבת השומן העשירה של הפילים (וחיות אחרות), על האבנים נותרה שכבת שומן. מזל שמישהו קדמוני לא "עשה כלים" וכך נותרה לנו עוד הוכחה מרתקת על תפקיד השומן בהיסטוריה האנושית. השומן שהפך לדלק הסילוני של האבולוציה האנושית. שאיפשר לנו לקבל מזון דחוס אנרגטית ולגדל לאט (אבל בטוח) מוח ענקי וזולל אנרגיה ולהותיר מאחור את בני דודינו הקופיפים.

כי השומן הוא הידיד הותיק שלנו כבר מיליוני שנים. וכאן זו רק עוד הוכחה קטנה ודרישת שלום מהעבר המאוד מאוד רחוק.

כבוד לפרופ' בקראי וצוותו.
אני אוהב היסטוריה.
ואני אוהב שומן.

ואתם?

By מר קדמוני with 5 comments

מי גנב לי את הדגים?

אהלן יקירים.
היום חזרתי מחנות הדגים עם כמה קילו של סלמון טרי וחשבתי להכין כמה חתיכות לארוחת הערב. אבל כשהדגים יצאו מהתנור, אי אפשר היה לעמוד בפניהם, והם התחסלו בכמה דקות באדיבות הנוער כאן בבית שלא השאיר להם הרבה סיכוי. כהנצחה ראויה, הנה המתכון - כיצד תעשו גם אתם דגים שריח של רעננות עולה מהם (וגם פשוט פשוט פשוט, כמו שאני אוהב):

רגע לפני

• ארבעה נתחים של פרוסות סלמון מדג טרי 
• רבע צרור כוסברה ורבע צרור נענע טריה
• שתי פרוסות לימון, חתוכות לרבעים
• מלח ופלפל
• שמן זית

מורחים את פרוסות הדגים היטב בשמן זית ותערובת העשבים, מניחים פרוסות לימון מעל ומתבלים במלח ופלפל. מחממים תנור ל 200 מעלות ואופים בתבנית לא מכוסה במשך עשר דקות בלבד ובדיוק. לא דקה יותר.

הכי פשוט בעולם - לא?

המתיקות שאחרי

שבת שלום, ובתיאבון

By מר קדמוני with No comments

כיצד (ואיזה) ספורט ישפר לכם את המיטוכונדריה? פוסט אורח

לפני כמה שבועות פרסמתי כאן פוסט אורח של ד"ר נטלי אבגי אוחנה, חוקרת ויזמית של חברה ביו-טכנולוגית שהתרגשה לגלות כי הנושאים אותם היא חוקרת בתחום המיטוכונדריה (תזכורת - מיטוכונדריה היא צורת הרבים של המיטכונדריון), עולים בקנה אחד עם גישת "הסוד הקדמוני" לאיכות החיים.
אם פספסתם, הנה הזדמנות טובה להיזכר ולקרוא את חלקו הראשון של הפוסט העוסק במיטוכונדריה ותזונה.

עוד לפני ששלחה לי נטלי את החלק השני להלן, היא סיפרה לי על אנקדוטה מחקרית קטנה שקרתה לה בינתיים, עדיין בענייני תזונה ובריאות המיטוכונדריה:
"אני נמצאת כרגע בכינוס מיטוכונדריה בקיבוץ עין גדי (מרתק!) וכבר בהרצאה הראשונה היה נושא שיעניין אותך:
עולה להרצות מישהו (פרופ' תומס לנגר מגרמניה) שחוקר דינמיקה של מיטוכונדריה בתאים (חלוקה ואיחוי, התרבות וכו') ומראה שמוטציה מסויימת של חלבון שהוא חוקר גורמת לתחלואה לבבית בעכברים (cardiomyopathy). תאי שריר הלב של העכברים מראים צריכה מוגברת של גלוקוז וירידה בפירוק חומצות שומן ע"י המיטוכונדריה. הדבר המדהים הוא שבמחקר החליפו את התזונה של העכברים לתזונה עתירת חומצות שומן והם מקבלים תיקון של הפנוטיפ הלבבי. בשיחה איתו אחרי ההרצאה הוא סיפר לי שהם היו בטוחים שדיאטה עתירת שומן תגרום להגברת הנזק והופתעו מאוד מהתוצאות. הוא נזהר מאוד מלתת המלצות רפואיות, אבל אמר שזה מדהים שדוקא הדבר הראשון שהרופא ימליץ לחולים במחלה זו הוא להפסיק צריכת שומן..."

אבל אחרי הרקע, הנה רשימת ההמשך של ד"ר נטלי אבגי-אוחנה. תגובות ומחשבות, כרגיל, בהערות, וכמובן תרגישו חופשי לשתף.

*************************************************************************

מתוך אתר האונ' העברית

ברשימה הקודמת סיפרתי מה מיטוכונדריה אוהבים לאכול וכיצד הם הופכים מזון לאנרגיה. אבל כיצד ניתן להגדיל את כמות המיטוכונדריה בתאים?

התשובה היא ספורט. כמעט כל ספורט. 

חלומו של כל מתעמל הוא להגדיל את מסת השריר על חשבון השומן הצבור ובכך להשיג שתי מטרות: שרירים יפים ותפוחים ורזון. הגדלת מסת שריר בהכרח מלווה בעלייה בצריכת האנרגיה של התאים ולכן מספר המיטוכונדריה בכל תא עולה. מיטוכונדריה אלה ישתמשו בגלוקוז וחומצות שומן כדי לייצר אנרגיה שתניע את השרירים. הגורם הנוסף הקריטי לתהליך הוא החמצן: בנוכחות ריכוז חמצן גבוה המיטוכונדריה יתרבו ויפעלו, בעוד שבהעדר חמצן התהליכים הללו ייעצרו. 

מסקנת ביניים: יותר שרירים = יותר מיטוכונדריה.

כעת ננסה להבין כיצד סוגי מאמץ שונים משפיעים על המיטוכונדריה בשריר:

התעמלות אירובית: מחקרים רבים הראו שהתעמלות אירובית מעלה את כמות ופעילות המיטוכונדריה בשריר. מאמר שפורסם ב 2013 בעיתון American Society for Nutrition מקשר בין תזונה לספורט אירובי. המחברים טוענים שהגבלת פחמימות, יחד עם תזונה עשירה בחלבונים, שומרים של שלמות תאי השריר (מונעים פירוק) ומעודדים פעילות וריבוי המיטוכונדריה בשריר. בנוסף, עם הגיל מצטברות יותר ויותר מיטוכונדריה לא תקינות בתאים. מחקרים מראים שהתעמלות אירובית מעלה את מנגנון "בקרת האיכות" של המיטוכונדריה: מיטוכונדריה פגומות יעלמו ויתווספו מיטוכונדריה תקינות.

פירוק שומנים ועוצמת האימון: באימון אירובי בינוני יש הפעלה של המיטוכונדריה ופירוק שומנים מוגבר. כאשר עולים לאימון אינטנסיבי בעוצמה גבוהה פירוק השומנים נמוך ויש יותר פירוק של פחמימות (ממאגרי סוכר בתאי השריר) לצרכי אנרגיה.

התעמלות סיבולת (Endurance exercise): מתייחסת להתעמלות אירובית לטווח ארוך, כגון שחייה תחרותית, ריצה למרחקים ארוכים, אופניים ותריאטלון (המשלב את שלושתם). בהתעמלות כזו רואים עלייה בכמות המיטוכונדריה בשריר ומניעת הירידה בכמות ופעילות המיטוכונדריה בעקבות ההזדקנות (Sports Medicine 2003). העלייה במספר המיטוכונדריה נשמר כל זמן שממשיכים להתעמל.

התעמלות אנאירובית: בהתעמלות אנאירובית מרכזים מאמץ רב והתנגדות של השריר. במתעמלים חדשים, בנוסף לגידול בנפח תאי השריר, התעמלות כזו מעלה את כמות המיטוכונדריה בשריר אך העלייה נפסקת כאשר ממשיכים להתעמל לאורך זמן: כמות המיטוכונדריה לא עולה בעוד תאי השריר ממשיכים לגדול.

התעמלות לזמן קצר בעוצמה גבוהה (High Intensity Interval Training HIIT and Sprint Interval Training SIT) נחשבה בעבר להתעמלות אנאירובית המשפיעה בעיקר על גודל תאי השריר ולא על כמות המיטוכונדריה, אלא שמחקרים חדשים מראים שההשפעה הרבה ביותר על כמות המיטוכונדריה בשריר מתרחשת באימונים אלה, וכמובן ביעילות גבוהה מאוד (זמן התעמלות קצר..). הרעיון הוא פעילות חזקה לזמן קצר, אך עם מספר חזרות: הפעילות הראשונה הינה אנאירובית אך בחזרות הבאות נראה עלייה בצריכת החמצן של השריר (פעילות אירובית). העלייה בכמות המיטוכונדריה בשריר אחרי 4-6 חזרות של פעילות קצרה בעוצמה גבוהה (כמו 20-30 שניות ספרינט) דומה לזו המתקבלת אחרי פעילות אירובית ארוכה (60-120 דקות)!

תחום הספורט והבנת מנגנונים תאיים נמצא עדיין בחיתוליו כיוון שקשה לגייס אנשים בריאים לניסויים קליניים הדורשים ביופסיית שריר כואבת... ובכל זאת הצטברו תוצאות בחיות מעבדה ובבני אדם שאיפשרו להתאים תכניות ספורט למצבי מחלה שונים וכיום הן ניתנות כחלק מתוכנית טיפולים אישית.

שורה תחתונה:

למעוניינים בשרירים תפוחים העשירים במיטוכונדריה אין ספק שהתעמלות לזמן קצר בעוצמה גבוהה, כמו CrossFit היא היעילה ביותר. אני באופן אישי מעדיפה שרירים חזקים ופחות תפוחים ומתעמלת בשיטת האימון המעגלי בעוצמה בינונית המשלבת אימון אירובי ושרירי לזמנים קצרים (30 שניות בכל תחנה, סה"כ חצי שעה אימון).

By מר קדמוני with 11 comments

למה הממשל האמריקאי צריך להתנצל ומיד מול נתניהו ?!

בחלומי, ואני בחדר העיתונאים בבית הלבן.
התאורה נדלקת. דוברת הבית הלבן מסמנת באצבעה לכתבים האחרונים שיתיישבו. סדרנים אחרונים רצים מאחור.
אובמה נכנס לחדר. פניו רציניות.
רגע לפני שמתחילים הוא מסדר את הדפים מולו, מאוורר את הז'קט, ומרים מעט את המיקרופון.
אובמה מרים את עיניו ומעניק למצלמה את המבט הישיר והנוקב, זה שהוא יודע לעשות טוב מכולם.
הס מושלך בקהל. כולם עוצרים את נשימתם.
אובמה מכווץ מעט את שפתיו, כמו לפני אמירת בשורה קשה, ומתחיל לדבר:

חברי, אנשי האומה האמריקאית הגדולה, אזרחי אמריקה היקרים, כמו גם ידידי הקרובים שמעבר לים, בישראל ובמדינות אירופה, אורחים יקרים. אנו ניצבים היום על ספו של רגע היסטורי. רגע כזה שאנו יכולים לחוש את משק כנפי ההיסטוריה מרפרף על פנינו. אנו עומדים בפתחה של דרך חדשה.

והבמאי מעביר את המצלמה אל פני הקהל וכולם מרותקים ודרוכים. בצילום חי ממשרדו בארץ נתניהו נראה אומלל ומתוח.
התמונה חוזרת לקלוז אפ על פניו של אובמה.

מכובדי, הוא ממשיך, באתי היום להביא לכם בשורה חדשה, וגם להתנצל על טעות גורלית שעשינו אנחנו. אין זה דבר פשוט לממשל לחזור בו מהצהרותיו, ולא בכל יום אתם שומעים את נשיא ארצות הברית מכה על חטא בגלל טעויות העבר. אבל אני מוכן לקחת על כתפי את העול הזה, כי יחד עם ההתנצלות, אני מביא לכם גם בשורה חדשה, ותקווה, ועתיד טוב יותר.

אובמה מפסיק בשטף הדיבור ומתבונן בקהל בתשומת לב. ולוקח אוויר.

אני מתנצל בפניכם, אזרחים יקרים, כי הממשל שלי, כמו כל הממשלים הקודמים בארבעים השנים האחרונות, הטעו אתכם במידע כוזב ושגוי. במדיניות ממשל שאינה אחראית והמסתמכת על נתונים חלקיים ועל פרשנות אופטימית ומרחיקת לכת, גרמנו לכם, אזרחים יקרים, כמו גם לרבות מידידותינו שמעבר לים, לפחד שלא לצורך. גרמנו למתח, לבלבול, להוצאות אדירות ומיותרות, ובעיקר, לבעיות קשות. כל זאת כי לא זיהינו נכונה את הסכנה האמיתית ולכן הכרזנו מלחמה על האויב הלא נכון, וגרמנו גם לכם להלחם ברוחות רפאים במקום באויבים אמיתיים.

והבמאי המוכשר מעביר שידור ישיר מקביל מטהרן ורואים שם את רוחאני מחייך מאוזן לאוזן ומנפוף לקהל.
ושוב חוזרת המצלמה אל אובמה שנראה רציני ומתוח יותר מתמיד.

רבותי, הוא אומר. אני רוצה להתנצל.
אמרנו לכם שכולסטרול זה מסוכן ושאסור לכם לצרוך כולסטרול ואמרנו לכם ששומן משמין ושצריך לצמצם בצריכת השומן ולהחליף אותו בפחמימות. לא סתם אמרנו לכם אלא הבאנו את מיטב המומחים שיאמרו זאת, ופרסמנו את זה כהמלצות חד משמעיות במשרדי הבריאות, והחקלאות והאוצר, והכשרנו כך את הרופאים, והקמנו מקצוע חדש: תזונאיות, וכולם עשו זאת היטב משך ארבעים שנה רצופות. אני בטוח שכולכם מכירים את הסיפור שסיפרנו לכם על בוריו: שומן ישמין אתכם והכולסטרול יהרוג אתכם. כך אמרנו.
כתוצאה מכך הפסקנו כאומה לאכול חמאה, צמצמנו מאוד את אכילת המזון מהחי, הפכנו למכורים לדגנים ולסוכר, והגדלנו את צריכת מוצרי אפס אחוז שומן ו"דיאט" למינהם באלפי אחוזים. ובעיקר, רבותי, אנו כיום אומה חולה ושמנה. שני שלישים מאזרחי אמריקה נמצאים בעודף משקל, לעומת רבע מהאזרחים רק לפני ארבעים שנים. אנו חולים יותר במחלות ניווניות, מערכת הבריאות שלנו קורסת תחת העומס. אבל עכשיו אנו יודעים שנלחמנו בטחנות רוח, באויב הלא נכון. לימדנו אתכם שיעור שגוי בביולוגיה, וכתוצאה מכך למדתם על בשרכם, לצערי, שיעור בבריאות ותחלואה.
אני מצטט לכם מדברי הוועדה:

About half of all American adults—117 million individuals—have one or more preventable, chronic diseases that are related to poor quality dietary patterns and physical inactivity, including cardiovascular disease, hypertension, type 2 diabetes and dietrelated cancers. More than two-thirds of adults and nearly one-third of children and youth are overweight or obese...

הקהל נד בראשו בהסכמה ובייאוש. אובמה ממשיך:

לפני שבועיים פרסמה ועדת המומחים שמיניתי דו"ח תזונה חדש לציבור האמריקאי. לצערי, גם הדו"ח הזה רחוק מלהיות מושלם, אבל לראשונה זה ארבעים שנה החלו חברי הועדה להתמודד יותר בגלוי וביושר ובראש מורם מול המדע. לראשונה זה ארבעים שנים אנו אומרים כי כולסטרול במזון אינו מסוכן כלל וכי אין טעם לצמצם את צריכתו.

“Previously the Dietary Guidelines for Americans recommended that cholesterol intake be limited to no more than 300 mg/day. The 2015 DGAC (Dietary Guidelines Advisory Committee) will not bring forward this recommendation because available evidence shows no appreciable relationship between consumption of dietary cholesterol and serum cholesterol, consistent with the conclusions of the AHA/ACC (American Heart Association/American College of Cardiology report. Cholesterol is not a nutrient of concern for overconsumption.”

רבותי, אי אפשר להפריז בחשיבות האמירה הזו.

מעבר לכך, גם עצם הדרישה ההיסטורית מהציבור להפחית את כמות השומן כדרך למניעת מחלות לב או השמנה, יסודה בטעות נוראית:

reducing total fat (replacing total fat with overall carbohydrates) does not lower CVD risk!!!

לא רק זה, אלא עצם ההחלפה של השומן בפחמימות, שזה היה המסר העקרי של הממשל שלי וממשלים קודמים, גורמת להרעה בפרופיל הדם וכמות השומנים בדם ולכן גם לתחלואה מוגברת:

Replacing Saturated Fat with carbohydrate... reduces total and LDL cholesterol, but significantly increases triglycerides and reduces HDL cholesterol

אינני יודע אם אתם מבינים את גודל הידיעה, ממשיך אובמה, הועדה אמנם לא התנצלה, זה התפקיד שלי, אבל היא אומרת לכם את ההיפך הגמור ממה שאמרנו עד היום. שומן אינו מסוכן. שומן אינו משמין. האשם הוא התוספת בסוכר, ובדגנים (שהם סוג של סוכר). החשש העקרי של חברי הועדה הוא מצריכת הסוכר של האומה האמריקאית, ועל הצורך הדחוף להפחיתו דרמטית כדרך היחידה להלחם באמת במגפת התחלואה וההשמנה.

אמנם, המומחים עדיין חוששים, ואני מתנצל גם בשמם. לכן הם עדיין ממליצים לצמצם בצריכת השומן רווי (אבל לא להחליפו בפחמימות...). למרות שבחינת הממצאים עצמם אינה מראה תועלת כלשהי בצמצום השומן הרווי. אבל אתם כבר מכירים את המדענים הללו, קצת לא נעים להם וקצת הם בלחץ להגיד את ההיפך. אוקיי, זה התפקיד שלי. אני לוקח את האחריות. 

רבותי וחברי האמריקאיים, במקום לקרוא את 600 העמודים של הדו"ח הזה, שמתפתל בין הסברים או תירוצים לבין מחקרים ובמקרים רבים נותר עמום ולא מדייק, אני ממליץ לכם פשוט לחזור ולאכול אוכל אמיתי. תתקשרו לסבתא שלכם ותשאלו אותה מתכונים. תאכלו אוכל שלא מגיע בשקיות או בקופסאות. תתרחקו ממוצרים של אפס אחוז שומן או מופחתי שומן או דיאט - הם רק מכילים יותר סוכר. תבשלו. תהנו מהאוכל. תאכלו מוצרי מזון טריים ואמיתיים. ותזמינו אותי לבוא לאכול אתכם ארוחת ערב. אני מבטיח להשתדל מאוד ולהגיע.

בואו נצא יחד לעתיד בריא וחדש יותר, כי אנחנו יכולים.

Yes we can

תודה לכם, תודה לכם.

הוא מנופף בידיו ומחייך את החיוך לבן השיניים והמבריק שלו.

הקהל קם על רגליו ומוחא כפיים בהתלהבות.

באיראן ובישראל יושבים מנהיגי המדינות ואוחזים את ראשם בידיים וחושבים, אוי ואבוי, גם אנחנו צריכים לומר את זה עכשיו לאזרחים.

בדיוק אז, התעוררתי.

By מר קדמוני with 5 comments

חמש דרכים להוסיף שמחה לחיים שלכם

כאילו לא די לנו עם עונת הבחירות המעלה תוגה בלב כל איש, כאילו לא נמאס לנו מדעא"ש ומהחדשות המעיקות על פתחנו, הנה בא גם סרטון טיסת השוקולד כדי להזכיר לנו איפה אנו חיים ולקבל עוד חיזוק לתחושת הנאחס הכללית.
אז לכבוד חודש אדר (משנכנס אדר, מרבים בשמחה, כך אמרו) חשבתי שכדאי להזכיר לעצמי שכדאי מאוד להיות יותר שמח. והנה חמשה דרכים יעילות לשיפור מצב הרוח:

1. צאו לשחק
יש לי ידיד בן שישים שכבר ארבעים שנה ברציפות הוא משחק כדורגל שלוש פעמים בשבוע. ברביעי, בשישי ובשבת. הוא לא מחמיץ את המשחק עם החברים בעבור שום הון שבעולם, וחדשות לבקרים אני פוגש אותו והוא חבול, ומרפקיו מדממים אחרי עוד מפגש אלים עם האספלט. אבל כשאני שואל אותו: "קובי, שוב התכסחת על הדשא" הוא מספר בחיוך ענק על השינויים בהרכב ועל העובדה שהוא מרוצה שהם ניצחו למרות שהפועל שוב הפסידה. הוא נהנה מכל רגע ולא מתכוון להפסיק.
משחר האדם, שיחקנו. קופי גורילות, גורי אריות, וגם בני אדם קטנים - כולם משחקים גם אם לא למדו מעולם לעשות זאת. בבסיסו, המשחק הוא התנסות בסביבה בטוחה לרכישת מיומנויות פיסיות ואינטלקטואליות. אתה לומד לחדד את קשר יד-עין במשחקי כדור, את תהליכי החשיבה במשחקי קופסה, את האינטראקציה החברתית (בכל משחק כמעט), כמו גם את יצר התחרות, הנצחון, הדיאלוג והיכולת להפסיד (לא שזה קרה לי פעם).
מה שמעניין במשחקים הוא שעולם המשחק וחוקיו הופך לעולם כולו בעת המשחק. מה שמחוץ למגרש, לא קיים. היישות שלנו והקשב שלנו מתרכזים רק במטרה, בשחקנים, בחוקים, בנצחון. ההדחקה של עולם המציאות לטובת עולם הדמיון המשחקי הוא נכס אמיתי. לא סתם ילדים נהנים לבנות בקוביות, לעצב ארמונות בחול או לשחק בקאובואים. המשחק הופך למציאות חדשה, זוהרת יותר, מרגשת יותר, מסעירה יותר. והמציאות האמיתית, הלוחצת והדואגת והמוגבלת, נותרת מאחור. המשחק לכן אינו רק דרך להעביר את הזמן או לשפר את המיומנות שלכם בכדור נוצה, אלא דרך להפוך יום קשה ליום שמח, להפוך לחץ לרוגע, להפוך חוסר זמן לעודף זמן.
משחקים הם גם הזדמנות מצוינת לפעול ולזוז, ובכך להרוויח עוד תגמול לתחושה החיובית. אם אתם משחקים משחק פיסי - קבוצתי או אישי, יש היי גדול באנרגיה המתפרצת, בהזעה, בפעילות, באנדורפינים המשתחררים. אתם גם משפרים את הכושר הגופני, את הקורדינאציה, את הריכוז והסבולת, וגם נהנים כל הדרך אל הגול.
בקיצור, צאו לשחק, כי (עכשיו) נעים שם בחוץ.

וגם סתם לשחק בחלוקי נחל יכול להיות נפלא

2. תתכנסו עם המשפחה
משפחה יכולה להיות מקור לנחת ולשמחה, אבל גם מקור לא אכזב למתח ולחץ. סופרים רבים עשו מהאפשרות האחרונה קריירה. אני בוחר באפשרות הראשונה.
לשחק עם הילדים. לשבת יחד סביב ארוחת ערב רגילה. לטייל ביחד. לשמוע את הילד מנגן ולצקצק מרוב נחת. יש הרבה אפשרויות בהן המשפחה הגרעינית, וגם המשפחה המורחבת, עשויות להיות מקור לכח ולשמחה. החכמה היא לא להתעורר יום אחד, נגיד בעוד ארבעים שנה, ולגלות שלא עשינו את זה מספיק.
אמרה נדושה ביותר היא שאיש עוד לא התחרט על ערש דווי על כך שלא היה די זמן במשרד. אבל אנשים רבים התחרטו על כך שהחמיצו את ילדיהם מתבגרים.
בסופו של יום, מדובר בסדרי עדיפויות, ואם תשימו את השמחה והאושר שלכם במקום גבוה בסולם, תגלו שפתאום דברים רבים מחייכים אליכם בחזרה. שווה לנסות.

3. פתחו תחביב
לפני שלוש שנים החליט גיסי לבנות במו ידיו גיטרה חשמלית. הוא תמיד אהב לנגן אבל ג'וק הבנייה נכנס והוא התחיל לנגר וללמוד כיצד ואיך בונים את גיטרת חלומותיו. הוא אדם עסוק, עו"ד, עם שישה ילדים (!), אבל מרגע שנחה עליו הרוח, הוא התמלא אנרגיה חדשה. הוא משוטט במחסני עצים כדי למצוא את החתיכה המושלמת לגוף או לצוואר. הוא מבלה שעות בעיצוב ובתכנון ובניסור ובהקצעה ובשיוף ובצביעה ובכיוון של הגיטרות שיוצאות תחת ידיו. הוא עדיין עובד במשרה מלאה אבל התחביב שלו ממלא את ימיו אושר ואת לילותיו בנסורת.
אבל ביננו, לא כל אחד צריך תחביב כה מורכב. כי אצלי למשל, המקסימום שאני יכול להגיע ביצירת כלי נגינה זה תוף מרים, וגם זה רק אם מישהו יסדר את המצילות מראש. אבל יש לי לא מעט תחביבים אחרים, ואני ממליץ גם לכם לטפח כמה. זה יכול להיות גם תחביב קטן וטוב. אישתי למשל למדה לסרוג לפני שנתיים שלוש ומאז סריגת צעיפים הפכה למשהו שממלא אותה נחת. זה יכול להיות נגינה, או צילום, או עריכה, או כל דבר אחר שקשורה בו יצירה ויצירתיות. כן, גם ספורט זה תחביב, אבל אם אתם צופים בספורט בטלוויזיה זה אינו מחליף תחביב אמיתי המקדם אתכם, הדורש מכם יכולת ואילתור ומחשבה ובעיקר- יצירתיות.
כמו המשחק גם התחביב יעניק לכם חופש ומפלט מהיומיום אל המחוזות הפרטיים שלכם. אל המקום בו אתם קובעים את הקצב ואת הזמן ואת ההתקדמות. אני מאמין כי תחביב עושה אותנו אנשים טובים יותר.

לייזר לויד, בלוזיסט חרדי, בוחן לראשונה את הגיטרה של גיסי, ומתעלף מעונג

  4. צאו לחופשה
אתמול היתה לי ישיבת עבודה עם מנהל IT בכיר באחד מארגוני התכנה הגדולים בארץ. הוא בחור שמח ולבבי אבל הוא השתעל ונראה עייף במיוחד. מה קרה, שאלתי. שמע, הוא אמר, אין לי רגע. אני יודע שאני צריך לצאת לחופש אבל אני לא מסוגל. אני לוקח את העבודה הביתה, ועובד מסביב לשעון ועד שסוף סוף אמרתי לעצמי שבעשירי אני אקח לי יום חופשה וכבר סימנתי את זה ביומן, אז אחרי שעתיים התקשרה אלי המזכירה של המנכ"ל ואמרה לי שיש פגישות חשובות באותו יום. אז ביטלתי את החופש. נו, מילא.
זה סיפור קטן. אחד ממיליונים אחרים. אני לא מדבר על חופשה זוהרת ומנצנצת אלא על חופשה קטנה. כזו שמגיעה לכם מבחינת ימי החופשה הרגילים. עבודה בעומס קבוע וגבוה אינה טובה לנפש, לא לבריאות וודאי וודאי שאינה מועילה למצב הרוח.
אם הנשיא אובמה יוצא לחופש, אמרתי לו, אני מניח שגם אתה יכול.
לא יודע אם זה שכנע מישהו אבל אותי כבר מזמן לא צריך להתאמץ כדי לשכנע לצאת לחופשה. כן, אני עצמאי וכל זה אבל נולדנו יצורים חופשיים. העבודה וההרגל השכיחו מאיתנו את העובדה הזו. ורק כשאנחנו חופשיים אנחנו יכולים להיות מאושרים באמת. תחשבו גם חיות לעומת טבע. צאו לטבע.

5. תאכלו שוקולד (אבל לא בטיסות)
אחרי מופע האימים של האחיות מציון בטיסת ישראייר, אי אפשר היה שלא להרהר אם הגורם היה האלכוהול או שמא דווקא השוקולד...
כי שוקולד איכותי, מריר כהלכה, יעשה נפלאות לא רק למצב הרוח שלכם, אלא גם לבריאות הלבבית, לאנרגיה ולבלוטות הטעם. כשאנחנו אומרים "שוקולד מריר" מתכוונים לאופציות שהן 80% מוצקי קקאו ויותר. הוא כולל אנטי-אוקסידנטים חזקים והשומן של הקקאו הוא טוב במיוחד (בעיקר שומן חד-בלתי רווי, בדומה לשמן אבוקדו).
יש אנשים רבים שנשבעים ביקר להם שרק שוקולד עושה להם טוב, אבל הרבה פעמים מדובר באנשים שמתבלבים בין שוקולד אמיתי מקקאו לבין מקלות הסוכר הצבעוניים שבטעות קוראים להם גם שוקולד, שמוכרים אותם במטוסים ושאנשים נטרפים על דעתם בגללם.


כך או אחרת,
חודש אדר שמח
ותהיו לי שמחים ובריאים
דעאל

By מר קדמוני with 6 comments