חמש מיומנויות קדמוניות שאיבדנו בדרך

היום בשעת השקיעה הגדולה, רצתי במסלול חדש.

חבר טוב פרץ במו ידיו במשך השנתיים האחרונות סינגל לאופני שטח וממש היום הוא סיים את המלאכה. אז יצאתי מהבית, ירדתי לשטח ורצתי את רוב המסלול (הפסקתי כשהחשיך).
ריצה בסינגל אופניים שונה מאוד מריצת מסלול "רגילה". היא מאתגרת יותר את המפרקים ואת הקרסוליים, היא מעניינת יותר. אתה במרחב, נע בדרך-שביל הכוללת הרבה פיתולים, עליות וירידות, סלעים, שיחים וציפורים. דינמיות.  יש לשים לב איפה מונחות כפות הרגליים, ושהראש לא נכנס באיזה עץ או ענף ביער הושעיה. כיף גדול.

 היה מזג אויר נפלא של סוף האביב (באסה שתיכף זה נגמר) ובדרך היו לי חמישים דקות בערך לחשוב. בערך, כי רצתי כרגיל אצלי, בלי שעון. למה למדוד את החוויה?

ריצת הסינגל הזאת קרבה אותי מעט לטבע, ולחווייה בסיסית של האדם הנודד ונע במרחב שסביבו. וכאמור, היה לי זמן להרהר מעט - כמה זמן לא היתה לי חוויה כזו, וכמה עוד מיומנויות דומות איבדנו במהלך ההיסטוריה.

• לדעת איפה להניח את הרגליים היחפות. כשהתחלתי לפני שנתיים לרוץ עם vibramfivefingers נדהמתי לגלות שאחרי כמה תרגולי ריצת שטח יחפה, המוח שלי למד כיצד להניח, תוך כדי ריצה, את כף הרגל בדיוק באופן שלא יכאב, גם בדרך מלאה אבני חצץ. זה מדהים. עכשיו רצתי עם ה vivobarefoot אבל עדיין המרחק ביני לבין היכולת לרוץ את אותו המסלול יחף באמת, הוא עצום. האדם הקדמוני יכל לנוע בהרמוניה עם המרחב. חברים, צר לי להודיע לכם, אבל איבדנו את היכולת הזו. 
• לזהות עקבות ולקרוא את הקרקע. בבית הספר לגששים של צה"ל יש או בדואים או אתיופים. אשכנזים לא תמצאו שם. הם (אנחנו) לא מסוגלים ללמוד לקרוא את הקרקע באופן שכל ילד בדואי יכול. גם אם ילמדו אותנו כל החיים, עדיין נהיה מפגרים מאחור לעומת ילד שרעה עזים בגבעות טרשים מגיל חמש. אנחנו לא מזהים כוונים בלי מצפן, לא עקבות בלי מגדיר צמחים ולא שינויי מזג אויר בלי דני רופ או שירים של שלמה ארצי. התנכרנו למרחב שסביבנו.
• ללקט מזון. לפני ארבעה שבועות יצאתי יום שישי אחד עם הבנים ללקט אספרגוס בר בגבעה ממול. בשעה הראשונה מצאנו פה אחד ושם אחר, אבל שום דבר להתגאות בו. הבנים התייאשו ואני, עקשן שכמותי, חפרתי להם שנמשיך ושבסוף נמצא. נכון, זה כבר היה קצת אחרי סוף העונה אבל בכל זאת. ואכן, המשכנו ומצאנו די אספרגוסים לארוחת ערב משפחתית נהדרת (חליטונת והקפצה קלה בשמן זית ושום ואתם מתעלפים). מה שקרה הוא לא מצבור פתאומי של אספרגוסים, אלא שאחרי שעה של חיפוש אינטנסיבי של אספרגוס בר, המוח מתרגל את זיהוי הצורה ופתאום נפתחות הצ'אקרות ואתה יכול לזהות את גבעול האספרגוס הירוק גם בתוך כל הירוק שמסביב. האדם הקדמוני ידע לזהות עשרות רבות אם לא מאות של צמחי בר ומאכל. המח שלו היה רגיש יותר, מפותח יותר אם תרצו, לסביבה. כל חורף אני רואה את הבדואיות השכנות שלי עם דלי מלקטות עשבי בר ושורשים ואני מתבאס שאין לי את הידע הזה. אולי בשנה הבאה.
• לא לדאוג. האדם הקדמון הצייד-לקט ידע ללכת לישון בראש שקט ושמח. הוא לא דאג ממשכנתא, ולא היה לו רכוש. הוא חי את ההווה כל יום מחדש והעתיד היה מקסימום הגשם הצפוי מחר לאור העננים או הרוח של היום. העבר גם הוא היה קצר וקרוב. העכשיו תפס את כל הנפח של המציאות. ואנחנו, נותרנו בעיקר עם עתיד (כשנגדל, כשהילדים יגדלו, שנעשה אקזיט, כשנצא לפנסיה וכו). והיום, מה עם "סתם" היום?
• לשרוד. בסוף הריצה חזרתי הביתה למקלחת וארוחת ערב. אם הייתי צריך להשאר בשטח, לצוד, להדליק אש, למצוא מחסה, להלחם עם משאבים, הייתי בבעיה. אני יודע הרבה דברים קטנים אבל את המכלול של ההשרדות מעולם לא חוויתי (ולא, לראות "השרדות" בטלויזיה זה ממש לא זה). כל ילד קדמוני ידע לשרוד הרבה יותר טוב ממני. סבתא של אישתי וסבתא שלי ידעו גם הן לשרוד כי המציאות הכריחה אותן. ואולי גם אנחנו נדע לשרוד אם נדחק שוב עם הגב לקיר (אבל אני מאמין שלא אצטרך לגלות זאת בדרך הקשה. אינשאללה). אני חושש שהשרידות כמכלול של מיומנויות, אינסטינקטים, תכונות וחושים, התרחקה מאיתנו מאוד.

ספרו לנו איזו מיומנות קדמונית הייתם שמחים שהיתה לכם!

By מר קדמוני with 7 comments

על ספקנות ועל נחרצות

אם יש משהו שמפחיד אנשים, זה לגלות שהם טועים.
אם יש משהו שמפחיד אנשים אפילו יותר, זה לגלות שהם אלו שצריכים להחליט, שכן החלטתם עלולה להסתבר כטעות, וממילא הם אלו האחראים לטעות ולתוצאותיה.
אכן, קשה מאוד להחליט.
קשה להחליט לאיזה סרט ללכת, מה להזמין במסעדה או מה ללבוש לפגישה חשובה.
באופן לא מפתיע, ככל שההחלטה דרמטית יותר כך ההתלבטות קשה יותר, וכך הנטייה האנושית לעתים קרובות היא להמנע ממנה או לכל הפחות להשהות את הזמן עד להחלטה. אבל "למשוך זמן" לא תמיד יעיל שכן ההחלטה לא נעשית קלה יותר, ומצבך, אללי, לא נעשה טוב יותר.
אנשים יכולים לחיות יחד עשר שנים ולא להחליט להתחתן כי זה עדיין מאיים.
אנשים מפסידים את הנחת הרישום המוקדמת כי הם לא מצליחים להחליט לאיזו קייטנה ירשמו את הילד. בסוף הם רושמים יותר ביוקר, למרות שכל הנתונים היו בפניהם מראש, פשוט כי כבר אין ברירה וצריך להחליט.
אנשים עוקבים שנים על ביצועי מניית גולדמן זקס ואז קונים אותה שנייה לפני התפוצצות הבלון.
כאלה אנחנו, אנושיים.
התבוננות על אנשים מצליחים במיוחד מגלה כי אחת התכונות הדומיננטיות אצלם היא היכולת להחליט, ומהר.
אם תמשיך להתבונן על מצב השוק, תקנה את המניה המבטיחה שזיהית את הפוטנציאל שלה כבר לפני שנתיים, רגע לפני שהיא קורסת. אם תמשיך להתלבט, ההזדמנות העסקית שעברה על פניך תחלוף לנצח. שכן אנשים מצליחים הם גם אנשים אמיצים. נכון, הם יודעים שהחלטה, כל החלטה, לעולם נושאת מחיר. לפעמים המחיר הוא הצלחה, לפעמים המחיר הוא כשלון. אבל ברוב רובם של המקרים, כל החלטה תהיה טובה מאי-החלטה.
החדשות הטובות הן שהיכולת להחליט היא תכונה נרכשת, שמושגת על ידי תרגול.
יש מי שעומד 20 דקות על שפת הבריכה ומהסס אם להכנס למים כי הם קרים מדי ויש מי שפושט את החולצה וצועד פנימה ללא היסוס או העווית פרצוף. האם הוא אמיץ יותר או פשוט התרגל להחליט, ולבצע?
כשהדברים נוגעים לבריאות, ההחלטות נראות קשות עוד יותר, שכן מחיר הטעות גבוה במיוחד. יש לנו רק גוף אחד (וגם הוא לא תמיד משהו), אז אם נטעה בטיפוח ובהזנה שלו, התוצאות עלולות להיות הרות אסון. אז באופן טבעי אנשים בוחרים שלא להחליט לעשות איזשהו שינוי בתזונה שלהם.
הססמא הנפוצה ביותר, המשומשת ביותר והגרועה ביותר גם יחד היא "העיקר זה להיות באיזון". במיטב מסורת אי-ההחלטה, אנשים רבים אומרים ומאמינים שככל שמשיכו לאכול "קצת לחם" ו"קצת סוכר" ו"קצת בשר" ו"קצת שמן" ו"קצת קינוחים" אז הם יהיו בריאים ומאושרים כי קצת מכל דבר בטח יעבוד טוב. או לפחות לא יזיק.
האמנם?
אורח החיים הזה לא הביא בריאות טובה (לאף אחד שאני מכיר), אבל הוא בודאי לא מחייב איש להחליט לבצע שינוי ולהתמודד עם המשמעות שלו. אנשים ממשיכים חיים שלמים לאכול אוכל גרוע ו"קצת מכל דבר" ולהיות באיזון קוסמי עם הכוכבים ועם הלחם אבל לקטר על הבטן שלא יורדת ועל העייפות כל בוקר. כאסטרטגיית התמודדות עם המציאות חלקם מטילים ספק בכל דבר ומעדיפים להמשיך לחיות חיים שלא משיגים את מטרותיהם (מבחינת בריאות, משקל, הופעה, אנרגיה וכדומה) ובלבד שלא להחליט על שינוי, שכן שינוי פירושו נקיטת עמדה ונקיטת עמדה פירושה החלטה והחלטה פירושה לקיחת סיכון. וסיכון, עאפס, אנחנו שונאים.
אז מה אני מציע?
אני מציע שאחרי שהסתובבתם כאן מסביב לבריכה הורטואלית של הבלוג הזה, ואחרי שקראתם דעות לכאן ולכאן, ואחרי שאתם כבר "כמעט" בטוחים, תקבלו החלטה ותתנסו בעצמכם.
תעשו בדיקות דם, תשקלו, תמדדו היקפים, תצטלמו.
ואז תפסיקו לאכול דגנים סוכרים ושמנים תעשייתיים למשך חודשיים.
ותבדקו את עצמכם שוב בכל הפרמטרים.
אם ההחלטה היתה טובה, תגלו זאת חיש מהר. אם היא היתה גרועה (ואתם עכשיו מרגישים רע, שמנים, חולים ועם עליה ברמות הסוכר או השומנים בדם) - תפסיקו ותחזרו למערת אי-ההחלטה או שתחליטו על תזונה אחרת שאולי מתאימה לכם. מכל מקום, חודשיים בלי קמח, סוכר ושמנים תעשייתיים ודאי שלא יעשו לכם כל נזק.
למה אני חושב ככה?
בשש השנים האחרונות בהן אני כותב על הנושא אני מקבל בכל שבוע אימיילים מכם המספרים לי מה קרה לכם בעקבות השינוי (את העדות האחרונה קיבלתי ביום שישי, ממישהי בת 37, ש"אני לא יאמין" עד כמה החיים שלה השתנו לטובה). זה לא מדע מדויק, אבל מעולם לא קיבלתי אימייל שלא סיפר על הצלחה ועל כמה טוב עשתה לו (או לה) ההחלטה. אז אני לא מבקש להתווכח עם מה שאני אומר כאן על תזונה ובריאות נכון או לא נכון, אלא אני פשוט אומר:
תקפצו כבר למים.
תספרו איך הולך.
ואני בטוח שיהיה כיף.

By מר קדמוני with 17 comments

שאלות שלכם (מה אני אוכל, חלב קוקוס, אבולוציה ועוד)

כרגיל לאחרונה, אני משתדל לפרסם פוסט עם שאלות שלכם ובשבועות האחרונים קיבלתי לא מעט כאלה. בכיף. ושוב כרגיל, השאלות בכתב נטוי והתשובות בכתב רגיל.

האם ויתרת לגמרי על מאכלים העשויים מקמח? אין פסטה? אין לנגב חומוס? אין סנדוויץ'? על מה אתה מורח סלט אבוקדו? 

אכן, לחדשים בעניין קשה להאמין. נכון, אני לא אוכל קמח, לא פסטה, לא סנדוויץ. לא מקמח לבן ולא מקמח מלא. לא לחמניה ולא פיתה. ותתפלא, חומוס אפשר גם בלי הפיתה. אבוקדו לבד זה סבבה (מלח גס ופלפל טחון ויש לך יופי של נשנוש).

אתה מביא אוכלוסיות ילידים לא מערביים הרבה פעמים כדוגמא לבני אדם שניזונו מאוכל קדמוני ולא סבלו מתחלואה. האם לא יכול להיות שהם פשוט מתו בגילאים יחסית צעירים ולכן הם לא הספיקו לחלות?

זו אגדה נחמדה אבל לא נכונה. המעבר לתרבות התזונה המערבית מביא תחלואה לאוכלסויות ילידיות, ואכן כך נקראות המחלות האלה (מחלות ציוויליזציה).קרא למשל את הסיפור על בני הטוקלאו. הגיל הממוצע של המוות בקרב ציידים לקטים היה נמוך, אבל מושפע מאוד מתמותה גבוהה מאוד של ילדים ותנוקות. לאדם שהגיע לגיל בגרות הסיכוי להגיע לגיל 65 היה גבוה מאוד. מעבר לכך, חלק מהתמותה נובעת מאורח חיים מסוכן יותר (קרנפים ואריות), וחשיפה לתמותה ממחלות שבזכות הרפואה המערבית כבר לא מתים מהם (למשל דלקת ריאות).

על סמך מה אתה אומר שאורז, שגם נחשב מן הדגן, הוא פחמימה "בטוחה"?

מאות מיליונים של יפנים ותושבי המזרח. מה גם שאין בו גלוטן ואין בו פרוקטוז. שני מחוללי תחלואה מרכזיים בתרבות המערבית. אורז נחשב לבטוח כי לא הוכח אחרת.

אשמח אם תוכל לתאר לי תפריט יומי שלך.

• בערך ב 08:00 כוס קפה עם מעט מאוד חלב וללא סוכר.
• אם קמתי רעב אני אוכל כוס יוגורט תנובה 7%. בימים כאלה ארוחת הצהרים תהיה מעט יותר מאוחר. בדרך כלל וברוב רובם של הימים אני לא אוכל מאומה בבוקר.
• בערך ב 10 או 11, כוס קפה שחור (בוץ) ללא סוכר
• ארוחת צהרים ב 13:00-14:00 הכוללת בשר, ירקות מבושלים וסלט. לפעמים גם תוספת כמו בטטות או אורז. תלוי. 
• קפה במהלך הצהרים או כוס תה ירוק.
• ב19:30 בערך ארוחת ערב. משתנה. אם אני עושה אימון בערב, אז על פי רוב אני אוכל אותה אחרי האימון. לפעמים "חלבי" ולפעמים "בשרי", תלוי מה מרגיש לי. בדרך כלל זו ארוחה קלה יותר מהצהרים אבל על פי רוב היא "אמיתית" (כלומר כוללת מרכיב אחד מבושל). תמצאו שם דברים מבושלים שקשוקה, פשטידה, קציצות, פסטרמה ביתית, דג ודברים בסיסיים כמו סלט, חביתות, גבינות קשות, טחינה, וכדומה.
• מתישהו בערב כוס תה או קפה של סוף היום עם האשה. לפעמים עם תמר או שוקולד מריר 85%.
• בקיצור: שתי ארוחות ביום. עד ארבע כוסות קפה. הארוחות תמיד מאוד גדולות וכוללות תמיד הרבה מאוד שומן. 

רציתי לדעת מה עמדתך לגבי נקניקים או קבנוס ? 

מנקניקים וקבנוס אני די נמנע (למעט טיולים ומילואים), פשוט כי זה בשר סופר-מעובד, והכולל הרבה שומן טראנס ושאר מרעין-בישין שאינם בשר כלל וכלל. יש גם נקניקים איכותיים (ויקרים) בשוק, ותמיד כדאי לעשות לבד פסטרמה בבית. יוצא מעולה בריא וזול יותר.

האם שני גביעי שמנת ביום זה הגזמה?

לא.

בשבוע האחרון התחלתי לאט לאט, באופן הדרגתי לשנות את התזונה שלי מתזונה מודרנית רגילה לתזונה קדמונית. נכון להיום אני מקפיד לאכול רק שתי פרוסות לחם ליום (לעומת 5-6 בעבר), לא אוכל עוגיות וחטיפים, מחפש לאכול יותר חלבון וגם מלמד את המשפחה קצת. בכל אופן, השאלה שלי היא מתי התחושה הזו שהיא סוג של תחושת רעב, אך בפועל כנראה היא תחושת רעב לסוכר תעלם?
הקטע הוא שגם אחרי ארוחה דשנא הכוללת לדוגמה חביתת ירק עם שתי ביצים, תפוח אדמה מגורד בתוכה ופטרוזיליה+ חצי גביע קוטג' , הרצון הזה של לאכול קורנפלקס, לזרוק איזה עוגייה שתיים (שלוש) לפה או לעשות איזה טוסט עם לחם נשארת, הראש אמנם אומר שאכלתי טוב (ואולי גם מספיק?) אבל הפה רוצה את האוכל הנוסף הזה, את הדבר המתוק הזה.
השאלה שלי היא האם זה עובר מתישהו, שכן הגוף רגיל לרמות נמוכות של אינסולין, או שההרגשה הזו מלווה אותך, לדוגמה, תמיד?

שלום ד'. אני שמח שאתה בכוון. אני ממליץ לך לא לרדת "בהדרגה" כי אין בזה שום תועלת אלא להפסיק לחלוטין
כל קמח וכל סוכר. אחרת ההתמכרות תשאר גם פיסית ובעיקר פסיכולוגית. ה"רעב" לפחמימות מפסיק אחרי כשבועיים שלושה ונותר נמוך מאוד לנצח (בהנתן המשך תזונה תקינה). זה לא שלפעמים לא מתחשק לך חתיכת עוגה, אבל אין שום "דחף" יותר. כל מי שעבר לתזונה הקדמונית שמח לספר לי עד כמה הוא מופתע מכך ש"נעלם" אצלו הדחף לפחמימות.

אני כבר שבוע בתזונה הקדמונית ומרגיש נהדר, אמנם אני חוטא בקצת גלידה בערב, אבל בכל זאת אני מרגיש שאני ממש בתוך העניין וההרגשה עד כה נהדרת...יחד עם התזונה הכניסה שלי לתזונה הקדמונית יוצא לי לקרוא הרבה על מאכלים שונים וכושר גופני, וכן גם להתווכח קצת עם האחים לגבי התזונה...עלתה טענה שהאדם הקדמון שונה במנה גופו מהאדם המודרני, וכי האדם המודרני בשל תהליכים לאורך ההיסטוריה (קרי, עידן החקלאות) כבר לא מאפשרים לאדם לצרוך כמות גדולה של חלבון ובשר, משמע- האדם במשך ה 2-3 מיליון שני עבר איזשהו שינוי אבוליציוני. מה אתה אומר על טענה זו?

אכן, האדם עבר שינויים אבוצוליונים רבים ב2-3 מיליוני השנים האחרונות (לפני כן הוא לא היה ממש הומוניד, כלומר לא ממין האדם. מכל מיני האדם הקדמוניים, ההומו ספיינס "שלנו" הפציע רק לפני 40,000 שנים). שינויים אלה נוגעים לפיסיולוגיה כולה: לגודל המח, למסת השריר, למבנה העצמות, למערכת העיכול ועוד ועוד. אבל, החיטה נכנסה  לחיי בני האדם רק לפני 10,000 שנה וכך גם החלב. פסיק בזמן האבולוציוני. למרות שעבר זמן כה מועט, בכל זאת ניתן לזהות מעט שינויים אבולוציוניים שהתרחשו מאז והקשורים בתזונה. הבולט שבהם הוא הסבילות ללקטוז (היכולת לפרק את חלבון החלב. אם אין לך את זה, החלב יעשה לך כאבי בטן). סבילות זו מופיעה ברוב אוכלוסית צפון אירופה, ונעדרת כמעט כליל באוכולוסיות כמו אפריקה והמזרח. עמי אירופה הקדומים, שם החלה חקלאות החלב, פיתחו עמידות לפירוק חלבון החלב כי הם התבססו במידה רבה עליו.
לעומת זאת, אין כל שינוי גנטי שיצר עמידות לחלבון או לבשר, או למגבלה כלשהי בצריכתם. מה גם שטיבם של שינויים גנטים הוא לאפשר יותר למין ולא לצמצם אפשרויות, וממילא שינוי גנטי תיאורטי שיגרום לצמצום אפשרויות המזון הניתן לעיכול אינו נשמע לי או לטבע אסטרטגיה מוצלחת במיוחד. כנראה בגלל זה הוא לא באמת התרחש מעולם. שורה תחתונה: אם האחים שלך משוכנעים שכך אכן קרה, שימצאו לכך איזשהי הוכחה או השערה. זה כה הזוי, שרק טבעונים אדוקים עדיין מטיפים לזה (שמערכת העיכול שלנו לא בנויה לאכול בשר וכל מיני המצאות דומות).

אני זקוק לטבלה תזונתית על נסיכת הנילוס, עם פירוט מלא של כמויות כל סוגי השומנים השונים שבה. אולי יש לך אתר מכובד בר סמכא, הנותן פרטים אלה על דג זה? באתרים שראיתי בעברית, יש סתירות צורמות. 

אם אתה ממש זקוק לזה, אז קבל: http://nutritiondata.self.com/facts/finfish-and-shellfish-products/4086/2

מה אתה חושב על שימורי טונה וסרדינים? אני אוכל מהם הרבה יותר מאז שאני קדמוני.

אני חושב ששימורי טונה וסרדינים טובים אם הם בשמן זית איכותי. השבוע האחרון למשל, הבאתי איתי למילואים שימורי "פילה מקרל בשמן זית", שהתגלו כמצוינים ממש, שימורי סרדינים בשמן זית וטונה בשמן זית (ידעתי שאהיה כל השבוע בשטח ואקבל דרעק של אוכל אז הכנתי מצבור). מאידך, גם כשכתוב "שמן זית" מדובר על פי רוב בשמן מאיכות ירודה. דגים טריים עדיפים. דגים בשימורים סבירים הם פתרון מצוין לארוחת ערב מהירה ופשוטה שרעבים וטוב שיהיו תמיד כמה כאלו זמינים במזווה, על כל רעב שלא יבוא...

אני עוקב ותיק של הבלוג שלך  ונהנה מאוד מהפוסטים שלך וגם של האורחים בעת האחרונה.
אני מקפיד על דיאטה קדמונית בשילוב עם אימונים של קרוספיט "מיין סייט" כבר מעל לשנה, וחש מצויין. שאלתי היא לגבי קרם קוקוס המיובא בפחיות, על האריזה רשום מחית קוקוס, מים, מייצב וכמובן קצת חומר משמר. אני צורך ממנו די הרבה לדוגמה כחלב לקפה וכמו שמנת לקינוח. מה דעתך? טוב, רע, ליהודים?

טוב ליהודים. חלב קוקוס בפחיות הוא נהדר ואני משתמש בו הרבה מאוד. מצוין לדגים, לבשר ומרקים ולתבשילים בכלל. הפירמה המוצלחת ביותר היא ללא מייצבים או חומרים משמרים וכל פעם שאני מוצא אותה, אני קונה לפחות 10 קופסאות. למרות שכתוב "מי אגוזי קוקוס" מדובר בחלב קוקוס של ממש (17% שומן) ולא בנוזל (~5% שומן) ולכן הוא טעים ומצוין, וללא שום תוספות כלשהן. רק מים וקוקוס. כבוד. על פי האריזה היבואן הוא אס.די. אס פוד בע"מ, השקד 8, ראשל"צ. 050-5434204. דיברתי עם הבנאדם ואכן החלב הזה לא נמכר ברוב הרשתות כי הוא יקר יותר בגרוש וחצי ומהקופסאות הרגילות עם החומרים המשמרים, אז אם אתם רוצים לדעת איפה כן אפשר להשיג, הוא הציע שתתקשרו לפקידה של המשווק במספר 03-9607260/8 ותשאלו אותה איפה באיזור שלכם ניתן לקנות את "חלב הקוקוס של שמואל".

האם במהלך הקריאה של חומרים על תזונה נתקלת בהמלצות תזונה למי שהתגלתה בקיבה שלו רמה גבוהה של החיידק הליקובקטור פילורי, שגורם לצרבות, אולקוס ועוד מרעין בישין ?

לגבי הבקטריה "שלך" (H. Pylori), יש כמה דברים. הוא מצוי אצל חלק גדול מהאוכלוסיה, אבל ברמות גבוהות הוא מסוכן ונבזי
ומעורב מאוד ביצירת סרטן בקיבה. אכילת הרבה מאוד פחמימות מעודדת גידול הבקטריות. חד וחלק. אתה צריך לחתוך שם דרמטית לדיאטה מעוטת פחמימות. מאידך, לא טוב במצב זה להיות בדיאטה קטוגנית, כלומר דיאטה ללא פחמימות בכלל. אתה צריך דיאטה עם מספיק פחמימות וחלבונים כ 400-600 קלוריות מזה ביום (קבל את הפחמימות משורשים עמילניים/אורז).
תוספי תזונה משמעותיים שאולי חסרים לך הם ויטמין D, מגנזיום, ויטמין K2, ויטמין C, ויוד. אלו מאוד מאוד מרכזי בבריאות מעיים. בדוק את הרמה שלך ותסף. עוד על תוספים בפעם אחרת.
אמליץ לך גם לקרוא בנושא את פול ג'ימנייט שכותב הרבה מאוד על בריאות מעיים ואת כריס קרסר שגם הוא כותב לא מעט על כך ואומר דברים דומים מאוד.

יש לך מקור אמין ובטוח לביצי משק אורגניות? אמרו לי בארותיים...שלהם יש גם בעדן טבע ובסופרמרקטים.

לא מכיר. רעיונות מישהו?

שמי הגר, אני כותבת עם בעלי אסף בלוג בשם "בלוג דל פחמימות"
אנחנו נהנים מהבלוג שלך כבר כמה חודשים, כשמצאנו אותו כל כך שמחנו לגלות שאנחנו לא לבד!
אני אוכלת פליאו, אסף אוכל לפי התזונה של ד"ר ברנשטיין לסכרתיים אבל מתמקד במזונות אמיתיים, ולכן אפשר לקרוא גם לזה גרסה מאוד דלת פחמימות של פליאו. כתבתי לאחרונה פוסט על איך הגעתי לתזונה הזו, ונזכרתי שביקשת סיפורים אישיים לפרסום אצלך בבלוג, כדי לגרום לכמה שיותר אנשים להבין שזה אפשרי. אם זה נראה לך מתאים אשמח מאוד שתעלה אותו אצלך.

בבקשה.

האם אתה מכיר מרכז קרופסיט ליד ת"א/נתניה/ירושלים/ראשון לציון (וכו', זה מייצג הרבה מאוד מיילים שאני מקבל בנושא).

יש היום לא מעט מרכזים בכל הארץ, מבנימינה ועד ראשון, אשדוד וירושלים. ראו מפה מפורטת כאן (קישור מהדף הראשי באתר).

אני קוראת נלהבת... ואני כבר מרגישה מוכנה להתחיל את התזונה הקדמונית ורק רציתי לשאול איזה בדיקות ומדידות אתה ממליץ לעשות לפני... עשיתי היום בדיקות דם וגם ביקשתי לבדוק ויטמין די, מדדתי היקף מותניים, משקל, עוד משהו? ראיתי שבבלוגים בחו"ל הם בודקים שומנים בדם, צריך גם את זה? 

זה מזכיר לי את השיר של אביתר בנאי:
"שמתי לי פודרה
צבעתי ריסים
לבשתי שמלה
מקושטת כיסים
סלסלתי שיער
והכל כבר מוכן
עכשיו רק חסר
שיבוא החתן"
שומנים בדם זה בדרך כלל חלק מסט בדיקות דם סטנדרטיות (טריגליצרידים) אז אולי כבר יש לך את זה. אכן כדאי. מכל מקום, נראה לי שאת מוכנה לצאת לדרך! ולכולם: ממליץ מאוד למדוד את כל ההיקפים, לרשום אותם, לצלם את עצמכם מהחזית מהצד ולשמור את תוצאות הבדיקות. בלי השוואה, לא תדעו עד כמה הצלחתם (ואיך תוכלו לספר לנו אח"כ על ההצלחה שלכם?)

By מר קדמוני with 50 comments

סושי סמבה הבוקר בשטח

(כרגיל, אני במילואים. חווה ארוחת בוקר מפוארת בסגנון קלאסי: זה-מה-שיש).
מקווה שארוחת הבוקר שלכם היום היתה רעננה יותר.
מצד שני, זה הכי טוב שאפשר להוציא ממנת קרב.
Sent from my BlackBerry® smartphone from Pelephone

By מר קדמוני with 4 comments

נייק פרי 3.0 Nike Free - סקירה

אחרי שאתמול ירדתי על שעוני הדופק, היום אני מתייצב בצד של הרצים ונותן סקירה על הנעליים החדשות דנדשות שלי, נייק פרי 3.0. קוראיו הותיקים של הבלוג הזה יודעים שאני בדרך כלל מתאמן עם ה VFF שלי או עם נייק פרי 7.0 שיש לי כבר ארבע שנים. שתיהן מתאימות מאוד כדי לרוץ נכון יותר, ובכלל, הכי טוב לרוץ יחף וריצה נכונה וללא פציעות היא בעיקר עניין של טכניקה נרכשת, וכדאי עם נעליים מתאימות. מי שעוד לא ניסה, לעולם לא מאוחר מדי.

מילה של פירגון לנייקי פני שמתחילים: הפרי 7.0 הם הנעליים העמידות ביותר שהיו לי אי פעם. אני משתמש בהם בלי סוף, ובדרך כלל תוך התעללות קשה, והן לא נקרעו, לא נגמרו, לא צייצו ולא קיטרו כל השנים, גם אחרי עשרות כביסות במכונה ואינסוף אימונים. לא יודע איך תפרו אותן וממה, אבל שאפו ראשון לנייקי על נעל מעולה שמשרתת אותי נאמנה כבר שנים ולא מראה שום סימנים של התעייפות החומר למעט בחיבור השרוכים. די מדהים בעיני.

אז למה בכלל קניתי לי נעליים חדשות?

אחד, גם מגיע לי להתפנק לפעמים.

שתיים, קיבלתי מתנה 500 ש"ח תלושי קנייה בנייקי (תודה חברים).

שלוש, חיבור השרוכים בנעליים הנוכחיות נתחיל לגמגם (השרוכים מחוברים בטבעות בד ולא בהשחלה כמו בדרך כלל, וחלק מהטבעות מתחילות להתפרק).

ארבע, הVFF טובות אבל לא לכל דבר, וצריך גם נעליים. למשל לקפיצות בחבל, למשל לריצות בשטח קשה יותר או כשרטוב בחוץ וגם לאימוני מטקון מרובי תחנות לפעמים עדיף נעל מאשר ויבראם. ועבור מי שלא בטוח במה לבחור, כתבתי פעם פוסט בדיוק על זה: איזה נעליים לאיזה אימון.

בקיצור, רציתי נעליים חדשות.

אז נכנסתי לחנות של נייקי כמו ילד לחנות ממתקים, רק בלי העניין הזה של ההורה העצבני. למרות זאת, מרוב הנעליים המוצגות בחנות אני לא מתלהב, בלשון המעטה, כי הן ההיפך הגמור ממה שאני מאמין שטוב וכדאי לרוץ עמו. אני מחפש נעליים מינימליות, קלות משקל, ללא שיכוך, ללא הגבהה של העקב, ושיהיו גמישות ועמידות. היחידות כמעט שנכנסות לקטגוריה הזו הן סדרת הנייק פרי. יאמר לזכות נייקי שהם היו החברה הראשונה, לדעתי, שקידמה ריצה "יחפה" בעזרת הנייק פרי שאמורות, לפחות לפי הפרסומות של נייק מלפני 5 שנים, לדמות ריצה יחפה. בפועל, הנייק פרי לא ממש תפסו ונשארו שנים ארוכות על "אש קטנה" ועם קומץ מכורים בלבד (אני אני). אבל, עם התחזקות המגמה היחפה העולמית נייק נותנים כיום חיזוק לסדרת הפרי הותיקה עם דגמים חדשים ועם פרסום הרבה יותר אגרסיבי לכוון נתח השוק הזה, שתופס סופסוף משקל על חשבון שוק הנעליים "המשככות זעזועים" המסורתי והטיפשי.

אז בסופו של דבר בחרתי בדגם החדש של ניק פרי 3.0 ולהלן הסקירה של איך התחושה בריצה ובהליכה.

עיצוב: הפרי 3.0 יש מראה בולט ואחר למדי. הן כחולות לגמרי ומעט מבריקות, והיתה תמימות דעים בחנות שהן יפות. המוכר אפילו ניסה להתחיל איתי. מאוחר יותר הנעליים עברו את אישור המקצועי של קובעת האופנה אצלנו בבית - אחינועם, ביתי הבכורה. מכל מקום, על טעם ועל ריח לא נתווכח כאן.

ארגונומיה: 3.0 מייצג את מספר המילימטרים בהם העקב מוגבה לעומת הכרית הקדמית של כף הרגל. כלומר 3.0 הן שטוחות הרבה יותר מה 7.0 שהיו לי וזה טוב ויותר "טבעי" או "יחף" מעט יותר אם תרצו. נכון, זה לא שטוח כמו VFF או יחפנות אמיתית אבל זה בכוון הנכון. פנים הנעל צר הרבה יותר לעומת הדגם הקודם, בעיקר בחלק הקידמי, וזה דווקא פחות נראה לי. סך הכל התחושה של הליכה עם הנעל היא רכה ונעימה. לא קפיצית מדי ולא קשה מדי. ככה היא באמצע. תחושה מאוד חתולית ושקטה. הנעל אוורירית. טוב לקיץ.

סוליה: לטעמי ולהבנתי, ההבדל העיקרי בין הנעל הנוכחית לקודמת הוא במבנה הסוליה ובמשמעות של זה למתאמן. הסוליה של הדגם הזה שונה מאוד מהסוליה של 7.0. היא מחולקת ל 14 שורות או מקטעים לעומת 10 שורות בלבד בדגם הקודם, מה שמאפשר לנעל עוד יותר גמישות. ביחוד הדבר בא לידי ביטוי ב"פירוק" בין השליש הקידמי של כף הרגל למרכז כף הרגל. התחושה היא שכרית כף הרגל משוחררת לחלוטין משאר הרגל וזה מקדם ריצה נכונה יותר ונחיתה על הכרית או מרכז כף הרגל. ב7.0 הנעל משוחררת יותר דווקא במרכז שלה ולא בקצה הקדמי, ו"מעיכה" סימולטנית של שתי הנעליים מדגימה היטב היכן כל אחת מהן מתקפלת.

ההבדל האחר הוא ברוחב הסוליה. הדגם הנוכחי צר יותר וקצר יותר מקודמו. מדדתי עם סרגל את הסוליות בשני זוגות הנעליים ובעקב, במרכז הרגל ובכרית הקדמית של 3.0 הסוליה צרה בערך ב 7 מ"מ לעומת דגם ה 7.0 (בשני הזוגות אני מידה 45). זה לא נשמע הרבה אבל כשיצאתי איתן לריצה מיד הרגשתי שיש פחות תמיכה בכף הרגל. הסוליה גם קצרה יותר בערך בסנטימטר (בעיקר בעקב שהוא פחות מוארך). זה מחדד את הצורך שלא לנחות על העקב וזה טוב.

הסוליה ב 3.0 גם לבנה הרבה יותר, אבל אני חושש שבפרמטר הזה ההבדל לא נעוץ ביצרן אלא דווקא בצרכן...

חלק עליון: הנעל כולה עשויה בד. להבדיל מהדגם הקודם שרובו עשוי היה עור ומיעוטו בד דקיק, כאן ההימור הוא על נעל שכולה בד דק ונושם. מעניין אם גם הנעל הזו תחזיק מעמד כמו אחותה הבכירה למרות החומר הרך. החומרים השונים מודבקים זה לזה וללא תפרים כלל (כנ"ל). הלשון של הנעל עשויה מגומי שחור, מחורר ורך שמרגיש נעים ושלא זז בכלל מהמקום בזמן הריצה. נחמד. השרוכים שטוחים ודקים. השרוכים הקודמים היו עגולים ונפתחו בכל ריצה אלא אם עשיתי קשר כפול. כאן השרוכים איכשהו נשארים הדוקים ולא נפתחים. יפה.

אז מה קורה בריצה. טוב, עדיין לא הספקתי לרוץ איתן הרבה אבל מהמעט שרצתי, הספקתי ללמוד ולהתרשם לגמרי לחיוב. קודם כל, ברמת העובדות, בריצה קצרה של 2 מייל (3200 מ - יש לי מסלול קבוע, חציו עליה וחציו ירידה, שאני מודד את עצמי על זמן פעם בחודש בערך), השגתי שיפור עצום ו"גילחתי" כמעט דקה שלמה מהשיא שלי. אני לא מאמין שזה רק בגלל הנעליים, אבל כנראה שהן לא הזיקו, לכל הפחות. הריצה איתן הרגישה אחרת, ולפחות בהתחלה הייתי צריך לשים לב איך אני נוחת. התחושה היתה שהעקב מוחזק היטב ולא זז ושקל מאוד לנחות על הכרית הקידמית או מרכז כף הרגל בלי יותר מדי לחשוב. הנעל מקדמת ריצה בטכניקה נכונה באופן טבעי. ה"אחיזת כביש" שלהן מצוינת. בעליות כמו גם בירידות הרגשתי שהנעל נצמדת היטב לאספלט. הן קלות מאוד על הרגל ומרגישות נוח ונעים.

מחיר: הן לא זולות בכלל. המחיר הרשמי בחנות הוא 549 ש"ח. אני קניתי בהנחה אישית שיש לי אי-שם, אבל אני חושב שהמחיר המלא סביר יחסית לחלופות בארץ. נעל ריצה קלה וטובה עולה בערך ככה.

שאלות מישהו?

וספרו לנו: עם מה אתם רצים או מתאמנים?

(וכרגיל, אם אתם חושבים שיש בפוסט הזה משהו שיכול להיות רלוונטי גם לאנשים אחרים שאתם מכירים ושעדיין לא מזדמנים לבלוג הזה, אתם מוזמנים לחלוק את המידע במגוון הדרכים האלקטרוניות לשיתוף במידע העומדות לרשותכם כמו כפתורי הפייסבוק והמייל וכו').

עדכונים:
אם אתם כבר כאן, אולי תתעניינו גם בסקירה שלי על Vivobarefoot שהם נעלים מינימליסטיות אחרות, מעולות ומתאימות לריצת שטח. 

By מר קדמוני with 22 comments

רעיונות לשבת בשרית

כרגיל, אני מצרף כמה מתכונים ותמונות מהשבת האחרונה. כפי שתראו, הרוב על טהרת הבשר לסוגיו.
כאלה אנחנו, רעבים.

בגריל עשינו שוב אסאדו - בנחת ועל הרשת המוגבהת - אחרי שהוא נח לו יממה בשמן זית, שום וסילאן.
משני צידיו בתמונה מלאכים שומרים: פסטרמות. העשן מקבב ורוזמרין שנתנו ריח וסיפקו נשנוש תוך כדי.
את הפסטרמה עשינו מחזות עוף נקיים היטב משומן או עצמות, שהושרו 24 שעות במים עם מלח ועלי דפנה ויממה נוספת בחרדל, שום, מעט פלפל מתוק, שמן זית וכף דבש. החזות נקשרו היטב בחוט קשירה גמיש והופ, לגריל המוגבה כדי שלא ישרפו.

מימיני מיכאל משמאלי גבריאל

במקביל על הגריל שמנו כמה חצילים וכמה פלפלים שאח"כ חתכנו ועם שום לימון ושמן זית יצא סלט חגיגה.

עוד על הגריל עשינו כבדי בקר  וכבדי עוף (הבהרה לשואלים: להבדיל מכבדי עוף שיש לעשות רק קלות כדי שלא יתייבשו, כבדי בקר יש לעשות היטב היטב). במקביל על אש גבוהה מטגנים עד להשחמה רצועות בצל (חתכו את הבצל לפרוסות ואז לשניים). כשהכבדים מתקררים, הסירו את הקליפה או הקרום וקצצו אותם לקוביות זעירות ביותר. הוסיפו ביצה וערבבו יחד עם שמן זת והרבה פלפל שחור גרוס טרי ומלח. אפשר גם לזלף מעט לימון. פצצות.
כדאי להוסיף גם כסברה קצוצה.
ההבדל העקרי בין סלט זהה מכבדי עוף הוא המרקם היותר רך בכבדי עוף והטעם היותר עז ובשרי בכבד בקר (שגם יותר אוהב פלפל שחור).

יצאה תמונה מוזרה

בכיריים כמעט ולא השתמשנו: אלא רק למתכון אחד - קדירת בשר כתף (5) - שקיבלנו מאחותי.
1. מכניסים קילו בשר כתף טרי פרוס לקוביות בינוניות-גדולות. "סוגרים" אותו בסיר. מוציאים.
2. משחימים חמישה בצלים פרוסים לחצאי עיגולים.
3. מוסיפים:
שני פלפלים אדומים פרוסים
(אפשר וכדאי גם פלפלון אחד חריף)
חמש שיני שום קצוצות לפרוסות
צרור עלי נענע
שתי כפות סילאן
פפריקה חריפה, פפריקה מתוקה, עלי דפנה מלח ופלפל
4. מוסיפים 500 ג חומוס יבש מושרה
5. מוסיפים כוס וחצי מים
6. לתת לזה לרתוח, להנמיך את האש ולבשל בנחת 3-4 שעות.
7. בשעה האחרונה אפשר להוסיף בטטות חתוכות לקוביות.

כתף, חומוס, פלפלים ונענע רוקדים יחד

ובצד הגשנו גם אורז לבן.

שבת שלום,
ובתיאבון

By מר קדמוני with 9 comments

איך להיות מאושר במעגלים החברתיים שלך- חלק ב'

המתכון לאושר הוא אחת השאלות העתיקות ביותר אצל המין האנושי.
לו היתה לי תשובה מושכלת, בדוקה ועובדת לסוד האושר הנצחי, כבר הייתי אשכרה אל (ע"ע בודהה, שמצא את הפתרון לאושר והפסקת הסבל ומאז הוא אל), או לפחות נעשה גורו, או מינימום מרצה מבוקש (ע"ע ד"ר טל בן שחר).
בקיצור, אני לא יודע מה ה"סוד", ואני גם לא נותן אחריות.
אבל בכל זאת, ננסה:
בחלק הראשון דיברנו על המעגלים המשפחתיים והחברתיים שאבדו לאדם המודרני בריצתו אל האושר. הוא הפך להיות יצור מתבודד, אינדווידואליסט, בעל קשרים חברתיים מנוונים ומוגבלים למדי. ואני חושב שלא צריך לחזור למערה ולא צריך לוותר על אורח חיים מודרני כדי להצליח ולהתקרב יותר אל המעגלים הטבעיים של האינטראקציה הבינאישית שאבדו לנו.
מה שאכתוב להלן אינו "רשימת מכולת" אלא מגמות או פעולות שניתן לעתים לעשות אותן, ולפעמים לא. אני חושב שהן מחזקות את הבריאות הנפשית של האדם, ועוזרות לנו להיות שלמים ומאושרים יותר.
נא לא לכעוס עלי אם אני מונה כאן רשימה שהיא "בלתי אפשרית בעליל" לחלק גדול מציבור הקוראים כאן. אני בטוח שיש דרכים אחרות ונוספות, ואשמח כמובן אם תשתפו אותנו בהן.
לעבודה:

• מודעות היא ראשית ההחלמה. לעתים קרובות אנו עוורים לתהליכים שעוברים עלינו. אני כבר גיליתי בעבר שאני עוור לעתים לעצמי ולמשפחתי. בחנו את עצמכם. שאלו. האם אתם מקיימים קשרים חברתיים מספקים? האם אתם נמצאים עם המשפחה שלכם כפי שאתם רוצים? כפי שהם רוצים? 
• לעבוד (גם) מהבית. זה נשמע קשה או בלתי אפשרי לשכיר "רגיל" אבל אני משוכנע שכמעט כל אחד יכול לשנות את אורח חייו כך שלפחות חלק מהזמן יעבוד מהבית. יש בלי סוף ספרים ואתרים בעניין (ואם אתם עוד לא מכירים את טים פריס, זה זמן טוב). מכל מקום, הנקודה היא שעבודה מהבית אינה נוחה בגלל שאתה פחות שעות על הכביש, אלא בגלל שאתה יכול להכין צהרים לילדים ולאכול איתם יחד, אתה יכול לראות אותם מקרוב בשעות שאחרי הלימודים, אתה יכול לצחוק איתם, לדבר, ופשוט להיות. אושר גדול. יש שיטות רבות איך לגרום לזה לקרות, גם אם זה נראה לכם בלתי אפשרי כרגע. 
• לשים תמונות של של אנשים מחייכים וקרובים אליך בסביבת העבודה שלך. נכון שלא תמיד אפשר לעבוד מהבית. לא לכולם זה אפשרי ובטח שלא תמיד. אבל אפשר לתלות תמונה, או לשים אותה על השולחן. זה דבר קטן, אבל המוח שלנו זקוק לגרוי האנושי הזה, ולחיוך הזה. לא יודע למה, אבל זה באמת ככה. המוח שלנו מחווט כדי לחפש את הפנים המוכרות. אם אתם עובדים בסביבת מחשבים ואתם צעירים ועוד אין לכם ילדים גם תמונות של עצמכם קופצים לבריכה בחופש האחרון שלכם יהיו אחלה.
• לגור בסמיכות משפחתית (הקדמה: אני לא עושה את זה). סבא וסבתא של אשתי, תימנים משעריים, נולדו בחצרות סמוכות בעיר. כשבגרו, התחתנו. זה לא היה מעניין במיוחד אלמלא העובדה שהם שלושה אחים שהתחתנו עם שלוש אחיות. כל שלושת הזוגות גרו באותו בניין; שניים מהזוגות באותה הדירה ממש. כל הילדים (בני הדודים, שמבחינה גנטית יש להם דמיון כמו בין אחים), גדלו בחצר אחת וזוכרים עד היום את ילדותם החמולתית כמאושרת במיוחד. כיום בחצר הזו נותרה רק תאנה אחת מיובשת, מהדור הזקן ההוא נותרו רק נציגים בודדים, וכל החמולה התפרקה והתפזרה. כנראה שמודלים משפחתיים מעין אלה באמת כבר נעלמו מהעולם ללא שוב. אבל גם "סתם" קרבה גיאוגרפית בין אחים, הורים, או זמינות, יכולה לשפר את הקשר ואת חוויית היומיום (הערה: ברור שיש גם סכסוכים או חיכוכים בתוך כל משפחה, שכן רק המשפחות המאושרות דומות זו לזו. המשפחות האומללות, אומללות כל אחת לפי דרכה. טולסטוי. ובכל זאת, אולי זה נכון עבורכם?). 
• להשתייך לקהילה ממשית. קהילה היא הדבר המרכזי והחשוב ביותר שאבד במקרים רבים בעידן המודרני. מהי קהילה, ועד כמה היא משמעותית לחיי הפרט - זהו דבר סובייקטיבי ומשתנה. יש אנשים שמגדירים את עצמם כשייכים לקהילת בוגרי הארוורד, ונפגשים פעם בשנה לקוקטייל בחליפות ויש אנשים ששייכים לקהילה של שבט בדואי וחיים יחד כל השנה. ההבדל ברור. אני למשל חי בישוב קהילתי. ולפחות אצלנו, יש קהילה של ממש עם עזרה הדדית נפלא, עם המון אינטראקציה בין האנשים ועם תחושה קהילתית, אבל אני בטוח שגם עבור מי שחי בעיר יש אפשרות להשתייך לקהילות. אז מהי הקהילה שלכם? קהילה היא ממלאת מקום חלקית לשבט שאבד, תפקיד שהמדינה לא יכולה למלא עבורכם. 
• לעשות מילואים. אף פעם לא הבנתי את זה עד היום, כי חשבתי שמילואים זה סתם תחביב אצלי, אבל במילואים יש לך הזדמנות לשהות ימים ולילות ארוכים עם עוד חברים ומכרים, על כורחך. זהו שבט של ציידים במלוא מובן המילה. רק בלי היתרונות של להתבטל מתחת לעץ קוקוס. הנקודה היא שהמילואים מייצרים עוד מעגל חברתי, קרוב ואינטנסיבי עם אותם אנשים משך 20 שנה. זר לא יבין זאת, אבל זוהי קהילה לכל דבר ועניין. 
• צרו מפגשים משפחתיים ארוכים ומשמעותיים. כתבתי כאן על ליל סדר ל 70 איש שהפך לסוף שבוע ארוך של שבט משפחתי שלם. לא תמיד זה אפשרי, אבל מפגשים ארוכים (לא רק ארוחת ערב שבאים, אוכלים ואח"כ מקטרים שבוע) יכולים לייצר הזדמנות לחוות קצת את המעגלים שאיבדנו, למרות כל הקושי האובייקטיבי שבאינטנסיביות משפחתית. אז כן, לנסוע יחד עם כל המשפחה המורחבת לחופש של כמה ימים אולי זו לא הבחירה הטבעית של כל אחד, אבל אם תנסו את זה פעם, זה יכול בטעות להצליח.
• צרו מפגשים חברתיים ארוכים ומשמעותיים. כאן הכוונה לטיול של כמה ימים עם חברים. לא מלון אלא ממש שהייה יחד. למשל טיול אוהלים, לינה של כמה ימים בים, לינה במאהל בדואי וכדומה. לבשל ביחד בערב מסביב למדורה, לקום בבוקר עם חמולה של ילדים, לקחת את הזמן - זה נדיר ואיכותי וכדאי. תמצאו לכם את החברים האלה, וטיול כזה לא יעלה הרבה אבל יתן הרבה כיף (עם החברים הנכונים). 
• להשתייך לקהילה וירטואלית. היום יש בלי סוף קהילות וירטואליות (למשל, קהילת הקדמונים, קוראי בלוג זה. בעזרתכם קהילה זו תהפוך לגדולה ומשמעותית עוד יותר!), ובכלל, "שבטים" וירטואלים נותנים לאדם מעגלים חדשים שלא היו קיימים בעבר. אבל בעוד שקהילות וירטואליות נותנות הרבה מקום לנפש ותחושת השייכות הן עדיין חסרות מימדים של אנטראקציה ישירה ופיסית, אז הפייסבוק זה בסדר, אבל לא במקום קהילה פיסית שכן הוא משאיר את האדם בסופו של יום לבדו. אז מה ההמלצה? תשארו חברים לפחות בקהילה הוירטואלית הזו, ואולי נמצא דרכים לחזק אותה ולהפוך אותה גם לקהילה של ממש, הזולגת מהמרחב הקיברנטי למרחב הממשי.

אינטראקציה משפחתית נרחבת

אז מה אמרנו?
שאנחנו צריכים לחשוב ולייצר מעגלים רחבים של אינטראקציה חברתית ובינאישית, ולהשתדל לגרום להם להיות מהנים ומשמעותיים עבורכם, שכן התועלת מהם גדולה ממה שנדמה אולי ממבט ראשון.

By מר קדמוני with 8 comments

הרפתקאות ליל אמש

בשמונה בערב אתמול חשבתי שאני מת. מת.
באמת.
הרגשתי רע בצורה בלתי רגילה.
לא, זה לא באמת לא קורה לי, חשבתי.
כבר 6 שנים שלא הייתי חולה יום אחד, אפילו לא שפעת קטנה, אז פתאום הרגשה כ"כ רעה out of the blue (שתבינו, הרגשתי כ"כ גרוע אמש, שנכנסתי למיטה בשמונה בערב עם טרננינג (!), והתכסתי עם שלוש שמיכות (!!!), אחת מתוכן היא פוך עבה, ועדיין רעדתי כמו מנוע חשמלי).
ככה פתאום בערב.
מה נסגר איתי?
ואיך זה שהבוקר אני כמו חדש (אחרי לילה די מסויט).


יום אתמול התחיל כמו כל עוד יום רגיל. יצאתי מהבית אחרי הקפה ישר לסדרת פגישות עם שותפים ולקוחות. למותר לציין שאני לא אוכל ארוחות בוקר. ב 13:30 יצאתי מפגישה ואצתי רצתי לי לפגישה הבאה ובגלל שהייתי רעב, נשנשתי שקית שלמה של בשר מיובש שהכנתי.
בשר מיובש?
כן.
לפני כמה שבועות התחלתי להכין בשר מיובש במייבש מזון (לא להתבלבל עם מייבש כביסה), וזה נחמד לאללה ואחר לגמרי ממזונות אחרים. בדיוק היתה לי תכנית לשתף פה עם תמונות ומתכונים, אחרי שאקבל קצת יותר ניסיון ומומחיות בטעם, במרקם ובתהליך. מכל מקום, הנאגלה הנוכחית של הבשר המיובש יצאה לי ממש מלוחה מדי, אבל קראנצ'ית וטעימה למרות זאת. כך או אחרת, בין שתי הפגישות ירדתי כאמור על הרבה מאוד בשר מיובש. לא יודע להגיד לכם כמה, אבל הרבה. הייתי רעב, וזה היה טעים, וזה הספיק לי במקום ארוחת צהרים לגמרי לא רע.
אחרי שעה בערך הרגשתי צמא נוראי ושתיתי שלוש כוסות מים גדולות.
אחרי עוד שעה, שתיתי שוב כמה כוסות מים, וכשנכנסתי לרכב אחרי עוד חצי שעה התחלתי לחפור לחפש איפשהו ברכב עוד בקבוק מים ששרד איכשהו מתחת לכסאות.
ועדיין לא קישרתי ולא חשדתי בכלום.
חשבתי: קורה, צמאים. למרות שהצמאון היה בלתי סביר בהיקפו ועוצמתו. ועדיין הרגשתי בסדר גמור.
ב 19:30 נכנסתי הביתה והרגשתי שאני מתחיל להתפרק.
בחילה נוראית, לחץ בקיבה, וחום.
לא ידעתי את זה קודם, אבל עכשיו אני יכול לספר לכם: ככה מרגישים שמקבלים הרעלת מזון. תאמינו לי, אתם לא רוצים אחת כזו.
לא, הבשר לא היה מקולקל (הוא לא יכול להתקלקל, כי הוא מיובש והוא היה די טרי מכל מקום), אבל נראה לי שהכמות האדירה של המלח (כאמור יצא לי ממש מלוח מדי), יחד עם בשר שקשה לעיכול, כי הוא מיובש, יחד עם העובדה שלא שילבתי עם זה נוזלים או עוד אוכל, יצר פשוט עומס גבוה מדי על הקיבה ומיד אח"כ, על הגוף כולו.

לפחות הבוקר אני כמו חדש (יותר מדויק: משומש במצב טוב).

אז שורה תחתונה: ניסויים קולינריים זה סבבה, אבל צריך לקחת אותם בהדרגה ובאיזי.
אחרי שנצבור עוד קצת ניסיון במתכוני ייבוש בשר שונים, נפרסם פוסט על איך מייבשים בשר.
יאללה, תהיו לי בריאים.

By מר קדמוני with 8 comments

איך להיות מאושר בעשרה צעדים פשוטים

מה המוטיב המרכזי אליו גדלתם? למה חינכו אתכם הוריכם כמדד להצלחה ולאושר?
האם גדלנו כדי להיות מאושרים? כדי להיות עשירים? כדי להיות מוצלחים? כדי להיות יפים? כדי להיות דוגמנים? כדי להיות יזמי סטרטאפ? כדי להצליח יותר מאחרים?
ונניח שהשגתם את כל הרשימה הנ"ל, מה עדיין חסר לו לאדם המודרני?
דומני כי הפתיחה הקלאסית של ספר הילדים איה פלוטו, משקפת היטב את מצבו של האדם המודרני:

"פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל, מרק ועצם, זה טוב ויפה, אבל בעצם, נמאס לו לשבת כך סתם לבדו".

באמת יש לנו הכל.
מרק ועצם. בית ומזגן. עבודה וחסכונות. מכונית ואייפון. פנסיה ומרפסת. עיתון ומצלמה.
יש לנו הכל.
ועדיין אנו חסרים. מרגישים חסרים. אבל מה? מה נעלם מאיתנו כשיש לנו הכל מכל כל? מה אנו חסרים? ולמה?

פאוזה. בחזרה לעבר.
האדם הקדמון, ידיד הבלוג, היה חסר את כל הנ"ל (חוץ מהעצם, בעצם). לא היה לו בית ולא מרפסת. לא היתה לו מכונית ולא עבודה ולא רכוש ולא פנסיה ולא עיתון ולא חדשות ולא מלאכים קטנים ומחייכים להניח כקישוט על המדף. הוא היה חסר כל מבחינה חומרית אך בו בזמן הוא היה עשיר במובנים שהאדם המודרני, כולנו, עניים בהם. מי יותר ומי פחות.
האדם הקדמון חי בקהילות קטנות, מקומיות, אינטימיות. הבית שלו היתה טריטוריה של כמה עשרות קילומטרים לכל היותר. מהנהר ועד להר או מהעמק ועד לחורשה שמצפון. לעתים הוא נדד, לעתים לא, אבל תמיד הוא חי בקרבה גדולה ומיידית לשבט שלו, לקהילה שלו. היו לו אישה וילדים, והיה השבט בו האחד תומך בשני וקיומו של הפרט תלוי לחלוטין בקיומם של האחרים ובטיב היחסים עמם. לקהילה היתה אולי שפה ייחודית, והיתה אולי אמונה ייחודית, מקומית, והיו דפוסים והרגלים פנימיים ועצמאיים.
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. מאז שחר ההיסטוריה זה כך.
האדם הקדמוני חי במולדת קטנה ומקומית עם קהילה קטנה של כמה עשרות אנשים לכל היותר ובמעגל הקטן הזה - מעגל זעיר תפיסתית, תרבותית וגיאוגרפית - הוא נולד, חי, גדל, הוליד ומת. ועדיין, מה הוא היה חסר?
תחושת אושר ותחושת חוסר הינן סובייקטיביות ולא אובייקטיביות. יכול אדם לחיות בעוני גדול ולהיות שמח ומאושר. אמר קהלת (ה', 11):

מתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד, אִם-מְעַט וְאִם-הַרְבֵּה יֹאכֵל; וְהַשָּׂבָע, לֶעָשִׁיר-אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן.

מחקרים אנתרופולוגים על קהילות של ציידים לקטים מראים באופן ברור כי הם מאושרים. הם מבלים הרבה זמן עם משפחתם המיידית, עם קהילתם. הם שמחים ושרים. לתפיסתם, הם אינם חסרים דבר. כשאין בית, אין משכנתא; כשאין עבודה, אין בנקים וחסכונות; כשאין רשימת השגים אינסופית (סטרטאפ, תחרות, וכו'), קל מאוד להצליח, כי אז ההצלחה היא עצם הקיום. והצלחה נותנת לכל אדם תחושת אושר.
ואולי הם מאושרים מעוד סיבות. אולי הנפש האנושית מקבלת מענה טוב יותר כאשר היא פועלת במעגלים קרובים של שבט וקהילה?
שכן לאדם הקדמון היה יתרון עצום על האדם המודרני. היתרון המיידי של מעגלי התמיכה והקשר הבינאישי עם פרטים אחרים. אנו חיים בקשר מיידי ואינטנסיבי עם המשפחה הגרעינית שלנו בלבד. וגם זה, מוגבל לשעות מספר ביום (כשאנחנו לא בעבודה והם לא בבית הספר או בחוגים).
האדם הקדמון, לעומתנו, בילה את כל שעותיו עם חבריו המבוגרים, עם בת זוגו וילדיו. הנפש האנושית התעצבה משך מליון שנה לחיות בקהילה שכזו, בה אנו מגבלים תגמול ראשוני, אינטואיטיבי, קמאי על יצירת קשר בינאישי.
והנה, ככל שהאדם מתנתק מעברו הוא גם מתנתק ומקלף מעליו מעגלי קשר וקהילה. האדם המודרני רוצה, לפי מילותיו הנפלאות של מאיר אריאל:

להשיל כמו נחש עול תרבות אשר יבש. 

את הילדים רואים אחרי העבודה.
את ההורים רואים פעם בחודש. ארוחת שבת.
את האחים פעם ברבעון.
עם חברים יוצאים פעם בחודש-חודשיים לקפה ואז יש שעתיים תמימות של קשר קהילתי.
ובעצם אין עוד קהילה.
אין עוד תרבות משותפת, כי השלנו והותרנו אותה מאחור.
אין באמת חברה או ערבות הדדית.
אין מעגלים. יש קו ישר בחתירה למטרות ענקיות אבל אין את ההשתכשכות במעגלי ההווה.
והנפש האנושית משתוממת ושואלת את עצמה בלחש לאן נעלמו כולם. איפה הם.

בפוסט הבא בנושא נחשוב האם אפשר גם אחרת. האם אפשר להיות מודרני, עכשווי, מתקדם, בעל רכוש, בעל מטרות, ועדיין לחיות חיים של שבט, עם קהילה, עם משפחה. מה דרוש לשם כך, והאם זה מעשי או מתגמל, או שכבר התרחקנו כל כך שהשבט נותר דימוי רק לסרטים על אינדיאניים.
אז איך להיות מאושר בעשרה צעדים פשוטים? אני לא בטוח שאני יודע, אבל אשמח לשמוע מה אתם חושבים.

שבת שלום.

By מר קדמוני with 8 comments

אביב הגיע כושר בא

הבוקר בחוץ עוד נעים וקריר, וריח מדורות נישא באויר.
זוהי תקופה שכזו, שהקיץ עוד לא הרים ראש, והחורף כבר מזמן לא כאן.
אביב מאוחר.
זרעי קיץ.
רעננות.
עכשיו זה בדיוק הזמן להתבונן במראה ולנתח את סך התירוצים שיש לנו למה אנחנו לא יוצאים החוצים, זזים ועושים ספורט. אם אתם כבר עושים ספורט באופן קבוע, דלגו הלאה.

• למי יש זמן: תירוץ קלאסי, משומש ויעיל כשכנוע עצמי, אבל שקרי כמובן. זמן הוא המשאב הנדיר והיקר ביותר, זה נכון, אבל לעשות פעולות פיסיות שיתנו לכם תגמול של הנאה ושל בריאות, לא לוקח הרבה זמן. ממש מעט אפילו. זה יכול להיות אימון משקולות כבד, עם שניים שלושה סטים של 5 חזרות (וזהו). זה יכול להיות אימון אנטרוולים של שמונה חזרות על ריצת ספרינט של 30 שניות, זה יכול להיות אלף ואחד אימונים, שאף אחד מהם לא חייב לקחת יותר מ 20 דקות. 20 דקות שלוש פעמים שבוע אין לכם? ספרו למישהו אחר. 
• קר מדי או חם מדי: אז זהו, שכבר לא. או עוד לא. בחוץ נעים מאוד בערבים ובבקרים ובכל הבתים יש מזגנים אם פספסתם את השעות האלה. 
• אני צריכה קודם לקנות לי ביגוד ספורט נורמלי: נו באמת. את יכולה להתחיל בבית, וחוץ מהחתול אף אחד לא יראה. ביגוד ספורט זה כיף נהנתני אבל זה לא ב"נתיב הקריטי" של שום אימון. תודה לאל שאנחנו לא בעניין של ללבוש פרוות נמר כחלק מאימון הריצה שלנו. ולעניין הנעליים, כבר אמרתי שיחף זה סבבה, ואם לא יחף ממש, אז כל נעל מספיק מכוערת תעשה את העבודה.
• אני לא מספיק בכושר כדי להתחיל לעשות כושר: קלאסי (2). לעולם לא מאוחר מדי כדי לאכול נכון ולעולם לא מאוחר מדי כדי לזוז. אימון למתחילים צריך ויכול להיות קשה באותה המידה כמו אימון למתאמני עילית, מבחינה סובייקטיבית או חוויית המשתמש (המתאמן). לא עשית כלום כבר 15 שנה? תתחיל בהליכה. תתחיל בלקום ולהתיישב מכסא עוד לפני שאתה עובד לסקוואטים. תתחיל במשקולות מתאימות. אבל לעולם, לעולם אל תאמין או תאמיני שמאוחר מדי להתחיל.
• אני אוהב להתאמן רק בבוקר/רק בערב, ואז בדיוק אין לי זמן. איזה יופי שיש לנו עונות שנה, ועכשיו חושך רק בשבע בערב ואור מוקדם, והשנה מתאימה את עצמה להעדפות שלך. אז זהו. יש יותר יום ואפשר לזנוח תירוצים חלשים.
• אין לי ציוד מתאים בבית/אין לי מקום למשקולות/אין לי איפה לרוץ. חלש. כדי לעשות שכיבות שמיכה, סקוואטים, כפיפות בטן, צעדי ענק, בורפיז ועוד לא צריך שום דבר חוץ ממוטיבציה. גם לא צריך "מקום". אם תצרפו חבל קפיצה ומשקולות יד אחת כבדה, כבר יש לכם ציוד ספורט לאימונים של שנה. כל השאר זה כבר "לאקשרי"...
• אני מפחד להתאמן לבד בלי מדריך צמוד. קודם כל, מי אמר שאתה לא יכול להשיג מדריך? בכל חדר כושר או (עדיף) קופסת קרוספיט (ראו מפה, יש כבר הרבה חברים מצוינים בארץ!! נסו אותם) ישמחו ללמד אתכם וללוות אתכם. אבל גם בלי זה, לפחות כדי להתחיל ולזוז, אתם פשוט צריכים לעשות את זה. אל תעשו הנפות אולימפיות בלי הדרכה ואל תעשו שטויות, אבל העדר מדריך או חדר כושר זמין אינו סיבה שלא לבצע פעילות גופנית (אוי אוי אוי, אני נשמע כמו המורה שלי להתעמלות מכיתה ז').

אז אם אתם רוצים להתחיל עם קרוספיט אבל עדיין חוששים איך ולמה, קראו רעיונות כאן ורשימת קניות כאן ואת ארבעת תרגילי הכח הכי בסיסיים שיש כאן.

אז מה אמרנו כאן?
שבסוף בסוף בסוף זה הכל אצלנו בראש.
תרצו, תעשו.
לא תרצו, תספרו לנו למה.

By מר קדמוני with 4 comments

שאלות שלכם (תנוקות, שומנים, כתבי עת, אימונים, תקציב)

הנה מקבץ קטן מהשאלות שקיבלתי למייל באפריל, וזה הזמן להזכיר שתמיד סבבה לשאול ולהגיב כאן.

 האם אתה ממליץ על שגרת אימונים מסויימת וקבועה או לעשות פעילות קצרה ואינטנסיבית?

"מסויימת וקבועה" לא סותרת את "קצרה ואינטנסיבית". אני ממליץ על פעילות קצרה, עצימה, מגוונת ושהיא תהיה חלק מהלו"ז השבועי שלך. כלומר כן קבוע (שעושים ספורט) אבל לחלוטין לא קבוע (מה עושים), וכן קצר וכן מאומץ. בקיצור גמור, קרוספיט יכול לעשות עבודה לא רעה.

ערב טוב,
לפני מס' ימים נתקלתי בבלוג שלך והדברים הכתובים שם מרגישים לי מאוד הגיוניים ונכונים.
אני מעוניינת להתנסות בתזונה כזו אך מכיוון שנכנסים אצלי גם שיקולי מוסר אני מוכנה רק לאכול עוף חופש ופרות שרעו במרעה וביצי חופש עם אומגה 3 ואני גם מאוד אוהבת דגים... וגם גבינות. ושמן קוקוס. וחמאה. וכל הדברים הטעימים והשמנים והמאוד יקרים שאתה ממליץ עליהם.
השאלה שלי איך לכל הרוחות אני מתקצבת תזונה כזו- זה נראה כמו הוצאה מטורפת של כמה אלפי שקלים בחודש..
הדברים הכי יקרים,ובתזונה הזו הם נאכלים בכמויות..
הוויתור על דגנים לא בדיוק יקזז את זה כי הדגנים זולים למדיי, ואני לא קונה כמעט אוכל מתועש... האם אפשר להתאים אורח חיים כזה למי שמוגבל בתקציב? יש עוד שאלות אבל קודם אני אשמח לדעת אם זה ריאלי בשבילי.
תודה רבה, ל'

אני ממליץ שתקראי את פוסט האורח של "שומר הלילה" על כמה באמת עולה לאכול תזונה קדמונית. השורה התחתונה היא שזה יותר יקר אבל אפשרי בהחלט עם עושים צרכנות חכמה, מוצרים בסיסיים, וכו'. אפשר לצרוך גם שורשים שאינם עולים הרבה, ובכלל יש בבשר חלקים זולים מאוד ובריאים מאוד כמו לב וכבד שאנשים מאוד נרתעים מהם אבל אין בהם שום פחיתות ערכית או מוסרית מכל חלק אחר. לגבי מה את מוכנה לאכול ומה לא, זה בודאי בחירה אישית לחלוטין.
כמה נקודות לתשומת ליבך:
כמעט כל הבשר שמגיע קוא מארגנטינה הוא אוכל עשב בלבד, ויש גם יבואנים שמביאים בשר "קפוא טרי" כלומר שלא עבר עיבוד. אישית אני קונה טרי אבל אם תחפשי, תמצאי.
לגבי עופות למאכל, אין עופות חופש. יש עופות אורגניים אבל לא חופש.
אני לא מכיר ביצים שהם גם חופש וגם מועשרות באומגה 3. ביצים אורגניות או חופש אין שום פיקוח או תקן לגבי ולכן לעתים קרובות ערכן התזונתי גרוע בהרבה מביצים מועשרות באומגה 3
שורה תחתונה:
אני והמשפחה שלי, ומאות ואלפי משפחות אחרות, חיים כך ואין זו הוצאה מטורפת או הסטרית. זו עליית-מה בהוצאות אבל גם תחסכי על "שטויות" שהיום את אולי קונה. זכרי, לרכב שלך לא היית מתדלקת באוקטן נמוך כי זה יותר זול, אז למה לחשוב שגוף שלנו אפשר לחפף ולהאכיל אותו זבל?

דעאל שלום,
יש לי שאלה שנוגעת לתזונה לתינוקות/ילדים קטנים. יש לי ילד בן 10 חודשים, ומלבד סימילאק אוכל כבר ירקות ופירות, ביצים ועוף. הבעיה מתחילה עם כל מה שקשור לחלב ומוצריו. חמתי ובעלה שלידם אנו גרים הם חסידים של מחקר סין ושל הספר שוטי החלב ולא אוכלים שומן או חלבון מהחי, בטח ובטח לא חלב שאותו הם מגדירים 'רעל' וצורכים הרבה לחם, קטניות, ירקות ופירות. הם מסתכלים עלי כמו על מי שהורג את הילד כשאני רוצה לטגן לו ביצה מקושקשת בחמאה. הם מעודדים שיאכל מעדני סויה וחס וחלילה לא יוגורט או שמנת (וכשאני מעלה את האפשרות הזאת הם מתחלחלים ממש). לאשתי לא ממש אכפת, כל הדיון הזה נראה לה מיותר. השאלה שלי, כדי להיות בטוח שאני לא עושה משהו לא נכון, האם אפשר לתת לילד קטן חמאה או שמנת או יוגורט במקום שמני קנולה/סויה וכד' ובמקום מעדני סויה או רק מגיל מסוים?  חשוב לי לציין שהילד כבר אכל פה ושם שמנת ונחשף לחלב דרך מאכלים אחרים ולא נראה שהוא רגיש לכך או סובל מזה. קראתי גם בבלוג שאתה ממליץ על יוגורט 7% שומן - איפה אפשר להשיג כזה? הכי הרבה שראיתי היה 4%
אשמח לשמוע ממך, תודה, י'.

שלום י'
אני לא בעד ריב במשפחה, ואני גם לא חסיד גדול של מוצרי חלב. אבל אני כן חושב שמחקר סין הוא הבל.
אין שום חובה לתת לילד או למבוגר חלב ומוצריו, אך ברור שחמאה ושמנת (ומוצרים דלי לקטוז אחרים) עדיפים מאוד על פני חלב וגבינות קלות. ילד יכול לחיות היטב גם ללא חלב כלל. מה שבטוח זה שילד וגם מבוגר לא צריכים לאכול בכלל בכלל שמני תירס, סויה וחבריהם - אלה המזיקים האמיתיים! יש שמן קוקוס, שמן זית, אבוקדו, שומן כבש, שומן אווז, ועוד ועוד שמנים איכותיים.
יוגורט 7% של תנובה יש בכד של ליטר בכל סופר (מכסה ירוק. המכסה האדום זה 4.5%). בריאות והצלחה.

אני מחפש כתבי עת בנושאי תזונה ובריאות בעברית עם ידוע לכם משהו נא לציין את שמותיהם

אני פונה אליכם, חברי הקהילה, נא עזרו לקורא (ע"י תגובות) למצוא את אשר חשקה נפשו.

בפוסט "מדריך השומנים הגדול" פרטת את מרכיבי השומן השונים, וכשחיברתי את המרכיבים שבשומן הבקר, לא הבנתי, שאם כ40% משומן הבקר הוא רווי, וכ40% חד לא רווי, וכ5% אומגה 6, ו2% שומן טראנס טבעי, מה עם שאר ה13%? ואני שואל בבבקר הניזון מתזונה קונבנציונלית, אבל גם בבקר הניזון מעשב (שאפילו שבו השומן מכיל גם אומגה 3, אבל לא 13%). בנוסף, במאמר לא מפורט מה היחס בשומן החלב. היה באמת טוב אם הייתי יכול לפרט את היחסים בשומנים של בשר בקר וחלב.

סורי גבר, אבל התעייפתי. בפעם אחרת. 

By מר קדמוני with 7 comments

ריח בחירות נישא באויר (אבל מה עם הבריאות?)

העיתונים מלאים כותרות והארץ כמרקחה לקראת הבחירות המתרגשות לבוא עלינו. שוב. (לא נמאס כבר?)
בכל מקרה, התקופה של החודשים הבאים תהיה מהמשובחות בכותרות, בהצהרות דרמטיות, ובחילופי האשמות בנושאים בטחוניים, כלכליים, חברתיים, ומה לא.
באמת על מה לא?
אף אחד לא ידבר על נושאים בריאותיים.
משעמם. שולי. זניח. למי אכפת. גם ככה התיק בסוף הולך לחרדים.

אבל באמת באמת באמת, בחיים של כל אחד מאיתנו, הבריאות האישית והמשפחתית היא הדבר היחיד שחשוב. היחיד. כל השאר עובר חולף כעננה. יש כסף, אין כסף, יש שלום, אין שלום, יש פערים, אין פערים, הכל מתגמד ומצטמק מול בעיה בריאותית, חלילה.
ומי שקורא אותי יודע שאני לא מאמין שמחלות רק "נופלות משמיים", ושכמו בלוטו או בטוטו, זה רק עניין של סטטיסטיקה. רוב האנשים והרופאים מאמינים שאלצהיימר תופס אותך, או שלא, עניין של מזל. סרטן יתפוס אותך (הסטטיסטיקה הנוכחית מדברת על משהו כמ 1 ל 3 מכל האנשים שיחלה בסרטן במהלך חייו). או שלא.
אז זהו, שלא.
התקפי לב, מחלות אוטואימוניות, סרטן, סוכרת, אלצהיימר, דמנטיה ועוד הם כולם מחלות של הציוויליזציה. אלו הן מחלות מודרניות ומערביות והמין האנושי לא "נידון מראש" לקבל אותן אלא הן מושפעות ומתכתבות ומזדרזות להופיע כפונקציה של גורמים סביבתיים רבים: אורח חיים, תזונה, זיהום, לחץ ועוד. איננו יכולים למנות או לנטרל את ההשפעה של כל מרכיב ומרכיב ואיננו יודעים את הסיבה והמסובב, אבל אנחנו כן יודעים שיש ביכולתנו להשפיע על המשוואה ושאורח החיים המערבי הורג אותנו, פשוטו כמשמעו.
אז אני מציע שפשוט נגלגל את הקוביות לטובתנו. זה עדיין משחק קלפים אבל המחלק יכול לקרוץ לנו.
אם נאכל אוכל פשוט וטבעי, קדמוני וטרי, ונחיה אורח חיים פעיל ושמח, הסיכויים יתחילו לעבוד לטובתנו.
כן. בדיוק כך.

אבל איפה המדינה בתוך הסיפור הזה? כיצד היא משפיעה על הסיכויים שלכם?
יש תקציב בריאות לבתי חולים, למיגונם, למכשור, לשעוני נוכחות לרפאים, לרפואה פרטית ולכל דבר. יש את ועדת סל התרופות (ואני מכיר אישית אחד שהיה שנים נציג הציבור בועדה: לממן תרופה מאריכת חיים בשלושה חודשים לסרטן עצם קטלני או לממן טיפול מקל סבל בסרטן מוח נדיר, ועוד ועוד, דילמות בלתי אפשריות אבל הכרחיות). יש בלי סוף הייפ וקידום של סטטינים ושאר תרופות מיותרות, אבל אין תקציב או אפילו בחינם, סתם מודעות לעידוד אנשים לאכול אוכל אמיתי. פשוט. כי רופאים רבים וקובעי מדיניות עדיין חושבים ששומן רווי (וטבעי) זה מסוכן, ושלחם מלא הוא התרופה האולטימטיבית ליגון האנושות.
(הנה דוגמא קטנטונת על איך הטכנולוגיה והקידמה כל כך השתלטו על השכל הישר של פקידי משרד הבריאות: יש לי קצב שאני מכיר שעובד כמו כל קצב אמיתי ומקצועי בעולם על "קלוץ" שזה שולחן קצבים מקצועי מעץ עבה וכבד מאוד מאוד. אבל אופס, מהחודש שעבר פקידי משרד הבריאות אוסרים עליו להשתמש בקלוץ אלא רק בקרשי חיתוך סינטטיים).
המדינה פשוט עובדת אחרת מהמוח האנושי. היא עובדת על מספרים ועל כמויות אבל אחרי הכל, למדינה יש כח עצום והשפעה אדירה על הבריאות היום יומית שלכם שלי.
משרד הבריאות באגף "הפיקוח על הבריאות" (כך במקור), מפקח שנאכל כל היום דגנים. הנה כאן. אתם יודעים שכתבתי על זה ל(סגן) שר הבריאות אבל הוא אף פעם לא ענה לי. מעניין למה.
משרד החינוך מלמד בבתי הספר את ההבלים הללו כחובה בכל הכיתות, וגם מפעיל את תכנית "תפור עלי" (במימון של תלמה, "ידידת התכנית" כפי המופיע בראש הדף), ולא במפתיע, זה אותו משרד חינוך (וספורט) שבחר, באמצעות שליחיו בועד האולימפי, את הבמבה כסמל הלאומי לאולימפיאדה וחזר בו רק אחרי התגובה העצבנית של הציבור - טוב שנותרו לציבור כמה אינסטינקטים בריאים.
ורק השבוע דאגה ועדת הכספים של הכנסת, ברוח כלכלת הבחירות, להמנע מהמס הנוסף על הסגריות שכבר אושר בעבר, אבל הם כן חושבים להטיל מס על מוצרים בעלי אחוזי שומן גבוהים.

כלומר, בשורה התחתונה המדינה עוזרת לנו להבריא ולקחת תרופות כאשר אנו חולים, אבל איך בדיוק המדינה עוזרת לכם להשאר בריאים?
"לחזור אל המערה" זה כנראה לא רק ביטוי לחזרה לאורח חיים קדמוני, אלא גם להשלה של המערכת וחוקיה, של המדינה שמרוב שהיא עסוקה לחלק כדורים פסיכיאטריים וסטטינים, היא שכחה שאפשר לחיות גם אחרת.

אני מנסה לחיות מחוץ למעגל הזה.
אתם איתי?

By מר קדמוני with 23 comments

עוד ביס אחד קטן ודי

למחרת יום העצמאות, רק כדי להיות באלף אחוז בטוח שההמלצות-גריל שלי שוות משהו, עשיתי אסאדו.
הנה כך:

• קנו נתח יפה ומבריק של שפונדרה (בתמונה נתח עבה וקצר יחסית, 2 ק"ג). 
• עסו אותו היטב היטב עם שמן זית, סילאן (שימו לב שאתם קונים סילאן ללא תוספת סוכר), הרבה שיני שום, פלפל שחור וקצת רוזמרין טרי.
• תנו לנתח לנוח במקרר בתור התערובת כמה שעות טובות.
• הדליקו את הגריל על חום נמוך, ושימו את הרשת לפחות 40-50 ס"מ מעל גובה הלהבות. 
• פזרו ענפי רוזמרין טריים על הגריל, זה יתן טעם וריח משגע. אם יש לגריל מכסה, אפשר לסגור אותו חלקית.
• עכשיו חכו שעתיים בלי לעשות כלום.
• הפכו את הנתח פעם אחת.
• חכו עוד שעתיים.

כן, זה יוצא בדיוק ארבע שעות בסך הכל. העצמות אמורות להתפרק בקלות מהבשר ולנתח צריך להיות צבע יפה ועמוק.

עברו למטבח, ופרסו על קרש גדול מול עיניהם המשתאות של הסועדים. הנתח הוא עם הרבה מאוד שומן וכדאי לאכול גם אותו.
לקקו את האצבעות.
(הערה: הסילאן קצת נשרף מכאן הצבע השחור. הבשר עצמו נותר ורוד ועסיסי בצורה יוצאת מהכלל)

בתיאבון

By מר קדמוני with 5 comments

עשרה כללי ברזל לבחירת גריל גז - פוסט ליום העצמאות

הערב אנו פוצחים בחגיגות יום העצמאות, ומחר הוא "חג הקורבן" האמיתי של היהודים. אין בית שאין בו מנגל ואין פארק, כיכר או פיסת דשא שלא תעלה עננות עשן לשמים, כחלק בלתי נפרד מיום העצמאות. כמו שאיש אחד חכם פעם אמר כתמצית של כל החגים שלנו: "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל".
אז אם אין בית שאין בו גריל ואין אוכל-קדמוני ללא עשן (גם אם הוא בטטה שלוקטה וגם אם הוא איילה שניצודה, בשני המקרים הם עברו דרך המדורה. פירות ועלים היו חלק קטן מאוד מהקלוריות בתזונה הקדמונית), אז אין בלוג ליום העצמאות ללא טיפים למנגל. והפעם, על רכישת מנגל גז, כי על גריל פחמים או עצים פשוט וטוב אין הרבה מה לומר. תמיד יעשה את העבודה.
אנחנו, העירוניים, אוהבים תהליכים מקוצרים אבל שנותנים את האפקט של הדבר האמיתי, אז רק לאחרונה (לפני כשבועיים) רכשתי לי גריל גז שכזה, אז חשבתי לשתף בתהליך, בשיקולים ובתוצאות.
בגלל שחזרתי הבוקר מארצות הברית, זה עשה לי אפילו יותר חשק. נכנסתי שם לחנות של Home Depot ורק מי שהיה מכיר את הגודל האינסופי. בחנות שביקרתי בה השבוע היו 251 סוגי גריל גז בתצוגה במקום. 251. (לא ספרתי, אבל קיבלתי את האינפורמציה מהמוכרן). לקרניבור האמריקאי יש אינסוף אפשרויות בחירה, ובמחירים נמוכים שיש רק באמריקה. גריל גז עצום ממדים, מפלדה, כבד, מבריק, בגודל של מטבח קיבוץ, עולה שם 349 דולר, אז אתם מבינים שבתחרות ראש בראש מול אמריקה, אין לנו סיכוי. ובכל זאת, ננסה.

הנה השיקולים העקריים בבחירת גריל גז:
1. רשת ברזל כבדה. אתם רוצים רשת כבדה ועבה, שחורה וטובה, שתאגור חום לאורך זמן, לא תתקרר בקלות מהבשר שאתם מניחים עליה, ותחסוך בגז. אה כן, וגם תתן סמני צריבה יפים ועמוקים בבשר. בדרך כלל אתם יכולים לשדרג כל גריל גז לדגם עם שכבת ברזל כבדה, כדאי.
2. אש בלתי ישירה. ככל הגריל הגז פשוט יותר, כך האש בו ישירה יותר. אתם רוצים אש לא ישירה. אתם רוצים חום  שאפשר לשלוט בו (אחד היתרונות המרכזיים של גריל הגז הוא השליטה בחום לאורך זמן, שקשה הרבה יותר להשיג בגריל פחמים, טוב ככל שיהיה). אש ישירה אינה טובה. גריל גז טוב יחמם מוטות ברזל כבדים, ואלו יחממו בתורם את רשת הברזל (ואולי גם אבנים לוהטות שמונחות בתווך), אבל לא חימום ישיר של רשת הברזל מסעיף 1 ע"י האש.
3. אש אש מדורה. אתם רוצים גריל גז שיספק הרבה חום בבת אחת, כזה שיכול לייצר חום גבוה מאוד, ואש חזקה ולא אש דרדלה. המקצוענים מודדים את זה ביחידות BTU אבל הדרך הכי טובה היא פשוט להסתכל על הגריל עובד ולראות מה הולך שם. אתם רוצים יכולת ליצור רשת ברזל לוהטת ממש. חום נמוך מדי יאפשר להכין מקסימום נקניקיות...
4. מכסה גבוה. לוקסוס אבל כדאי מאוד. מכסה גבוה מאפשר לכסות גם בשר שמונח גבוה ורחוק מהגריל (למשל צטובת אסאדו הדורש חום נמוך לאורך זמן), או לבצע עישון יחד עם הצלייה (ע"י פיזור עצים ע"ג תבנית או על הרשת). מכסה טוב ישמור את החום ואת העשן ויסייע לתהליך.
5. הרבה להבות. יש גריל עם שני מבערים או עם שלושה. יש עם יותר. היתרון ביותר מבערים הוא היכולת לעבוד עם חום לא ישיר, כלומר שהבשר לא מונח מעל המבער הפתוח אלא מקבל חום "מהמרחב". גריל עם שש להבות, למשל, יאפשר (אחרי שהוא חם) להדליק את הלהבות אחת כן, אחת לא, ולתת להרבה בשר מקום מעל אש לא ישירה. זה יאפשר גם להפעיל רק חצי גריל או שליש אם אין לכם אורחים וסתם מתחשק לכם איזה סטייקון.
6. אפשרות הגבהה (או רשת נוספת, להגבהה). רשת גבוהה מצויינת וכדאית על מנת להניח מתחתיה עצים לעישון, או על מנת לצלות בחום נמוך, כמו באסאדו.
7. מגש לדרעק. כל מה שתעשו על הגריל, יטפטף וישפריץ ויגיר נוזלים. את הנוזלים האלא אתם לא רוצים שיצטברו על ראשי הגז (כי אז הם יסתמו בקלות) ולא שיצטברו כלכלוך צובר חיידקים בתחתית הגריל. לכן לגריל טוב יהיה מגש נשלף שצובר את הלכלוך ומאפשר לשפוך  אותו בקלות. מגש כזה מאפשר גם (הפתעה) להכניס לתוכו מים או בירה וכך לקבל צלייה עם אדים. לפעמים כדאי. מתכונים יבואו פעם.
8. עמידות ותחזוקתיות. אתם מוציאים על זה הרבה כסף, אז חבל שזה יחזיק מעמד עונה אחת. כדאי גריל מחומרים עמידים ועם אחריות ועם המלצות של משתמשים אחרים. אתם רוצים סוס עבודה קשוח ולא פוני מפונק ויפה. גריל תעשייתי לא ייסתם לעולם כי את החורים בו עושים עם מקדחה (ולכן יש להבה גדולה), ומעל כל מבער מונחת "ר" ברזל שמגינה עליו (ולא פח דק).
9. האופי חשוב מהיופי. ראו משפט אחרון של הפסקה הקודמת. אל תתרשמו מעיצוב, תתרשמו רק מיכולת, חוזק, עוצמה ועמידות. נכון שנחמד גריל מצוחצח ויפהפה, אבל את הגריל שופטים בצלחת, לא בתמונות.
10. משטח עבודה. גריל דורש עבודה ומקום. לבשר הלא מוכן, לבשר המוכן, לתבלינים, לכלי העבודה, לכל דבר. יש גריל-גז שמגיע עם עגלונת ולה משטח אחד או שניים קטנטנים ועקומים שטובים רק בלהפיל דברים. תפתחו את הראש. לא חייבים שהגריל יבוא עם עגלה, אבל צריך משטח עבודה. אני, למשל, קניתי בשוק הפשפשים ביפו שולחן נירוסטה של מטר וחצי ועליו הנחתי את הגריל (שכשלעצמו הוא קטן ונייד). עדיף מעגלה, עמיד לנצח ויעיל להפליא.
הנה כך:

כמו ששמתם לב, מחיר הוא לא שיקול...

אז איפה קונים?

נתחיל משיקול מיוחד ליום העצמאות: האמריקאיים אמנם טובים מאוד במנגלים (Weber עושים אחלה עבודה) וגם האוסטרלים מפורסמים במסורת הבר-בי-קיו שלהם, אבל למה לא לקנות תוצרת הארץ?
למיטב ידיעתי, יש שני יצרנים עיקריים בארץ שמייצרים גריל-גז פשוט אבל מקצועי שעומד בקריטריונים לעיל. האחד הוא שאולי והאחר הוא ויקטור. האחד ביפו, השני בחולון. שניהם מייצרים הכל בעצמם: החל מהפח, דרך המבערים, הכיפוף והמסמור כאן בארץ, בבתי מלאכה של פעם ובטעם של של היום. הרבה מאוד שיפודיות עובדות בדיוק על הגריל של שאולי או של ויקטור (לא עשיתי סקר, אבל כשאני נכנס אני מסתכל). אם זה טוב למסעדה, זה יהיה מצוין גם לכם. אני קניתי גריל עם 6 להבות עצבניות, רשת כבדה ומכסה גבוה אצל שאולי. שולחן קניתי בנפרד.
גריל גז של אמגזית או של יצרנים אחרים מיובא ברובו, ויפיק הרבה פחות חום, אם כי יותר יופי...

וכמה זה עולה?
שאלה קשה ואני לא יכול להתחייב על המחיר אצל שניהם ובטח יש עוד מתחרים שאני לא מכיר וקשה להשוות סוסים לסוסים (ותנו את הפידבק שלכם בתגובות!), אבל בכל זאת: גריל גז מקצועי אבל בסיסי עולה משהו כמו 1500 ש"ח לא כולל עגלה, מכסה ורשת ברזל כבדה. עם כל הציוד, כולל רשת נוספת ומוגבהת, יעלה כ2000 לא כולל שולחן. שולחן יכול לעלות כל מחיר, החל מכלום (אם תבנו אותו לבד) ועד 800 ש"ח, תלוי בחומר ובמצב.
בסך הכל זה לא מעט. הרבה מאוד אפילו.
אבל זה מה יש, אלא אם כן אתם גרים באמריקה. שם ב 800 דולר תקבלו גם גריל גז וגם מקסיקני שיהפוך בשבילכם את הבשר.
למאותגרים ולחסכנים האלטרנטיבה השפויה והטובה תמיד היא פשוט גריל עצים או פחמים טוב. 30 שקל ויש לכם אחלה סטייקים שבעולם. זה לדעתי עדיף מאשר לקנות גריל זול שיעשה עבודה גרועה.

אז זהו יקירים, חג שמח ויום עצמאות מלבב, לנו ולכל עם ישראל!

By מר קדמוני with 22 comments

מחשבה קטנה מהעיר הגדולה

שלום חברים
למרות שאני מקבל לאחרונה די הרבה שאלות ישירות למייל בנוסף לתגובות עם שאלות כאן בבלוג, בעיקר של אנשים שחדשים לגישה הקדמונית, אני קצת מתקשה לענות כי כרגע אני בדרכים, בארה"ב (אני יודע, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה בשבילכם). אני שמח שאחרים משתפים ועונים ומגיבים מניסיונם. השיח ההדדי בתוך הקהילה שלנו הוא נהדר וה"שכל", ללא ספק, נמצא אצל ההמון. אז תמשיכו לשאול, ותמשיכו לענות, ואני אנסה להמשיך להשתלב בין לבין.

מכל מקום, היום, יום שמש נעים ואביבי להפליא כאן במנהטן, ובצהרי היום עברתי ליד פארק אחד קטן באיזור טרייבקה, והנה חבורת גברים עובדת על מתח ומקבילים. מה שקוראים "Ghetto workout". חמישה-שישה גברים, מתקן אחד. כולם בודאי מעל גיל ארבעים, חלקם הרבה יותר. רובם מכריסים, חלקם שמנים ממש. לכולם כפפות ושפע של זמן. הם מתלוצצים, עושים סט שכיבות שמיכה, נותנים אחד לשני פידבק, עושים סט מתח, ועוד. לא יחד, אלא כל אחד עושה תרגילים אחרים אבל כולם מפרגנים אחד לשני, מסבירים, מקשקשים, ומפרגנים. עבודה פשוטה, בסיסית, איטית, יעילה להפליא.
כמה מחשבות:

• בגטו כמו בגטו, אין ביגוד ספורטיבי. סתם ג'ינס, טי-שירט וכפפות. אחד היה עם ז'קט. אין פוזה אופנתית. יש ת'כלס, וזה יפה.
• ההשפעה של סרטוני ה"גטו" היא ברורה מאוד. אנשים קצת חיים בסרט. אין אולי פוזה בביגוד, אבל בהחלט יש פוזה בשאר. גם מתחילים עושים שכיבות שמיכה עם כפות ידיים צמודות, עושים אלתורים של ראש מתחת למוטות ושאר ירקות. נו, מילא. 
• האירובי לא נכנס. יש עבודה איטית, מדודה, עם הפסקות ארוכות, אבל עם נחישות רבה. זה עובד. הם חזקים מאוד והמשקל העודף לא הפריע לחלק לעשות עוד ועוד עליות מתח. 
• הבטן לא קובעת. שניים מהחבורה היו שמנים של ממש (לא בתמונה). והם עשו שכיבות שמיכה "בהנחה" כלומר בשיפוע קל. הם התאימו את האימון לרמה שלהם, אבל התאמנו עם כל החבורה. בצהרי היום, בלי להתבלבל, בלי להתבייש, החבר'ה הגדולים נותנים עבודה. 
• עיריית ניו יורק נותנת פלטפורמה מעולה. המתקן שבתמונה הוא פשוט, עמיד כמעט לנצח, זול להתקנה ולתחזוקה ובכל זאת, לא תראו כזה בארץ. אולי פה ושם. כאן תמצאו כזה בכל פארק. ותמיד תמצאו לידו אנשים שעובדים בהתאמה. כח בסיסי ויעיל. משום מה כאן בארץ מעדיפים לבנות מכשירים יקרים ולא יעילים ולא לרתך צינור עגול לשתי עמודים וחלאס. 
• נחישות היא שם המשחק. 
• זרם החיים במנהטן תמיד נראה לי אחר לחלוטין. 

אז יאללה, לעבודה!

By מר קדמוני with 4 comments