סיפור הצלחה שלכם - והפעם: מכתב מהחזית

הנה מייל שקיבלתי היום. מחייל. לא נגעתי (רק תיקונים וקצת קיצור).

*******************************************************************************
מאז שאני זוכר את עצמי היו לי תמיד כאבי בטן.
מעולם לא הייתי מצליח להתרכז בלימודים ותמיד הייתי נרדם (כבר בגן! כן כן, אמא שלי אמרה לי שכל יום אחרי הסנדוויץ' הייתי נזרק באיזה פינה והולך לישון). לאורך כל התיכון היו לי בעיות שינה שהרסו לי עוד יותר את הלימודים, ובכלל - כל מיני כאבים בגוף. אני זוכר שפעם אחת כאבי הבטן היו כל כך חזקים שאישפזו אותי, ורק אחרי צום של 24 שעות כאב הבטן נרגע. האחות אישרה לי לרדת ולאכול פיצה מהפיצרייה שיש בביה''ח, ואז... ישר שלשול חריף ודקירות חזקות בבטן.
סה''כ 18 שנה של בעיות קשב וריכוז, כאבי בטן, אף סתום תמידית, כאבי בטן, דלקות חוזרות, עייפות כרונית. רוב הבגרויות שלי על הפנים, חוץ מהמקצועות המדעיים, בהם הייתי טוב יחסית. אם אני מסתכל אחורה - סיוט.
לפני הצבא החלטתי להתאמן חזק בכדי להגיע לקרבי. עבדץי רוב היום ובערב התאמנתי לקראת הגיוס, רץ, מתאמן בקונג פו, מרים כבד, פעיל ספורטיבית כל היום, אבל עדיין, הרגשתי שמשהו ''דפוק''. ואז, אחרי כמעט שנה, כמה שבועות לפני הגיוס לגולני: תאונת אופנוע. אחריה נאצלתי לשבת בבית תקופה ארוכה, ולאט לאט חקרתי והגעתי לבלוג של ''מר קדמוני'' הלא הוא דעאל.
אני די קיצוני בשינויים שאני עושה, אז תוך יום אחד החלטתי ועברתי לפליאו - לא לחם, לא סוכר, לא שמנים צמחיים. מה גם שתמיד אהבתי לאכול בשר. בתור ילד הייתי אוהב לאכול מוח, כבד, סרדינים, לשון ואפילו אשכים. גם אהבתי לבשל.
מצאתי את עצמי קורא בבלוג, מחפש בבלוגים אחרים, מרגיש ששורף לי מבתוך שאני לא יכול להתאמן אבל מפצה על כך עם האוכל. ופתאום, השינה מתחילה להיות שינה, אני כבר לא עייף, מצליח לקרוא ספר מבלי לעקוב אחרי נמלים, מצליח לנשום מהאף, הנפיחות בבטן יורדת, פתאום היציאות תקינות, אין כאבי בטן, מתחילים לראות קוביות, וורידים בכתפיים. הרגשתי שאני על הגל, שאני מתחיל לחיות!
ואז... הגיוס. לא אפרט את כל התהליך אבל נלחמתי עם הצבא כדי להגיע לתפקיד איכותי למרות הפציעה, והגעתי לשם.
הטירונות - חודש שלם שלבושים במדי א' בלויים, ישנים באוהלים וחוטפים קצת צעקות מאנשים הזויים, בקטנה, אבל העניין שלי עם האוכל היה הדבר הרציני באמת. הייתי מוצא את עצמי אוכל 30 ביצים ביום! מלא ירקות, בשר אם היה, בטטות, מלא גבינות סקי וקוטג' (ידעתי שאני רגיש לחלב אבל לא הייתה לי ברירה), וכמובן אגוזים, סרדינים וטונה שהבאתי מהבית. לאחר מכן שובצתי בתפקיד. איך נשמע לכם לסגור 28 יום בחור? מה גם שכל פעם החור הזה השתנה...
הצטיידתי כל פעם ביותר מ3 ק''ג חמאה, שמנת חמוצה, טונות - פיתחתי בכל מקום שהייתי בו קשרים עם הטבח, הצלחתי להשיג כל יום ביצים,ירקות וכו'. כמובן שהיו ימים שלא היה לי מה לאכול ונאלצתי לאכול נקנקיות, דבר שגרם לי לליחה מרובה בגלל הסויה שיש בהן. אם אכלתי שניצל מעובד,לא יכלתי לזוז מהמיטה יומיים.
אבל בסה''כ, בדיקות הדם שלי היו מעולות, עם יחס מעולה בין כולסטרול טוב לשומנים בדם.
HDL 78
LDL 131
tri-g 43

אחרי שנה וחצי בערך התחיל להימאס עלי כל הקטע ופניתי לרופא גסטרו. לדברי הרופא, רק אם אוכל 3 חודשים גלוטן יוכלו לראות אם יש לי צליאק או לא. אז אכלתי כמה חודשים גלוטן. תקופה נוראית. אין יום שלא הייתי 10 פעמים בשירותים, הקאות, אנמיה, חולשה. ירדתי למשקל של 54 ק''ג על 1.74 ס''מ!! לפני האכילת גלוטן הייתי על משקל 65 ק''ג. בסופו של דבר, לאחר בדיקה גנטית, התברר שאני נושא לא חולה צליאק, אלא שיש לי רגישות לגלוטן. סביר להניח שיש את זה היום להמון אנשים אחרים.

כיום אני מתנסה באפס פחמימות. אוכל פעם ב 24 שעות, ארוחה אחת ביום שכוללת 80% שומן, בשר, דגי פרא שמנים ואני שוקל 67 ק''ג! על אחוז שומני אפסי, קוביות בבטן וורידים על החזה והכתפיים.
התזונה בעצם עזרה לי לעלות במשקל מסת שריר נקיה ולהיפטר מהמון בעיות שבעצם הרסו לי את הילדות.
התזונה הקדמונית הצילה לי את החיים.

*************************************************

וכמובן אתם מוזמנים להגיב ולשתף, לכתוב עוד סיפורי הצלחה גם בפורום שלנו (forum.kadmoni.com)

By מר קדמוני with 15 comments

שבע סיבות צאת לטיול משפחתי בהרי אילת, ככה סתם, באמצע החורף

אח, אילת. או יותר נכון, הרי אילת.

ארבעה ימים בהרים עם תרמילים הרגישו נפלא ונכון, והנה שבע סיבות למה גם כדאי לכם לצאת לטיול חורף פשוט וזול בהרי אילת (בינינו, גם אם זו עונת לימודים כעת, לא קריטי אם הילדים יפסידו שיעור או שניים, כי את השיעור של החיים, הם יקבלו בענק).

• בגלל הנוף: הרי אילת נפלאים עכשיו. שמש נעימה שאינה שורפת, נופי פרא קדומים, תחושה של חזרה בזמן אל נקיקי פרא ואל החול הקדמוני. 

• בגלל הילדים: כי אחרת, איך הם ידעו לנווט אי פעם, למה שלא יתאמצו בעלייה, למה שלא ירגישו בריזת מדבר בצל ההר, למה שלא יתנתקו מהפייסבוק ומהאייפד, למה שלא ישהו זמן זה עם זה ולא רק עם עצמם. כי אלו חוויות שנשארות ולא צעצועים או רגעים שנמוגים.

• זה זול: ישנו במעין אוהל בדואי, אבל בתוך שכונה, בבאר אורה, אצל זוהר תמרי מ"תמר במדבר -שירות למטייל". אמנם המלונות עכשיו באילת מאוד זולים, אבל ידענו שאין תחליף לשינה משותפת משפחתית על מזרנים. תנאים מינימליים ושקי שינה עושים רק טוב לתא המשפחתי, ולכן כן, צאו גם לחופשות ״קרביות״ ולא רק מפנקות. זה גם זול הרבה יותר, וגם קדמוני יותר, וגם משפחתי יותר, וגם מוציא אתכם הרבה יותר מהשגרה. 

• בגלל הטעם: אתם לא במשחקי השף, וטיול הוא הזדמנות נהדרת לבשל יחד, אבל באמת. שלושה ערבים הכנו שלושה סוגים שונים של פוייקה. ובכל פעם האחד קילף, השנייה שפתה, שלישי דאג לגחלים. משפחה עובדת יחד ובסוף יושבים סביב סיר אחד, על הרצפה, ואוכלים עם כפות מהסיר הרותח. כל אחד נהנה הרבה ומקטר קצת. 

• בגלל הניתוק: אין טלוויזיה, אין הרבה תקשורת, יש הרבה זמן. פתאום משחקים כולם יחד ויש זמן לטאקי משותף וזה נפלא. פשוט כך (במיוחד כי ניצחתי). 

• בגלל השונית: באילת המים תמיד קרים, ובחורף על אחת כמה וכמה, אבל אין שלווה אמיתית כמו זו שמתחת למים, אל השקט הקסום של הדגים והאלמוגים. בסה"כ צריך שנורקל ויש לך סאפרי מטורף מתחת לים, ובחורף גם לא צפוף והחוף הוא רק שלכם.

• בגלל הקושי. בדרך לאילת טיפסנו על הר סהרונים ופרסת נקרות (מכתש רמון), באילת ירדנו לעין נטפים, למצפה יואש, לעמודי עמרם, לנחל שני, ולבקעת תמנע. שום דבר לא קשה במיוחד, אבל הכל יפה יפה וכולל לשים נעליים ולצאת אל הדרך, וודאי יותר מאתגר מעוד ערב מול המחשב בבית. טיול הוא תנועה ומאמץ וחוויה, וחלק מהמורשת שלנו. בל נשכח זאת.

ספרו לנו בתגובות על הטיול המשפחתי האחרון שלכם.

By Dael with 4 comments

בואי נמלט אל הלגונות הכחולות (או לפחות לאיזור)

אחרי יומיים סוערים וגדושי תקשורת, החלטתי לנתק מגע לרגע קל, ולחזור מעט אל הטבע.
אז החלטנו בהצבעה פה אחד שמחר השכם בבוקר אנו יורדים כולנו, אני, האשה והילדים לטיול בהרי אילת ובדרום הערבה. נישן בשקי שינה בסוכת מדבר על מחצלות, נטייל עם תרמיל ובלי מקל, ואם יהיה ממש חם, אולי נקפוץ לשמורת אלמוג לשנירקול קל של אחר הצהרים. ובעיקר - נלך יחד, נעשה כל ערב פוייקה, נשחק טאקי, ניתן לאיתמר לבחור את הדיסקים למוזיקה בנסיעה (עכשיו הוא בקטע של רוק שנות ה70, אז כולם מרוצים), והכי חשוב: נתחבר ולא נמהר.
אז מצטער עיתונאים. באמת לא נעים לי, רשת ב', סורי ערוץ 1, עכשיו אני בהרים ולא פנוי לראיונות עומק.
ואם מחפשים אותי, אז בשבוע הבא אני חוזר בכוחות רעננים ובחיוך שזוף. זו לפחות, התכנית.

יאללה, לבגאז' !

בינתיים אני אורז:
ארגז עם ירקות, פירות, יין ושמן זית, ועוד ארגזון עם תבלינים ומחבת.
חמישה שקי שינה,
מעילים קלים (אנחנו בונים על חורף לא רציני באילת),
מכנסי טיול ונעליים,
כובעים,
פוייקה ופק"ל קפה,
מגבות וכפכפים,
שנורקל ובגדי ים (אנחנו אופטימיים),
נראה לי שזהו.

הולכים לישון מוקדם.
קמים מוקדם.
וצועדים הרבה.

נשמע שיום קדמוני חדש עומד בפתח.
(ומצטער מראש אם אהיה קצת פחות זמין ומגיב)

By מר קדמוני with 3 comments

ברוכים הבאים לצופי ערוץ 2 ולמתעניינים חדשים

הי חברים וחברות,
ראיתם את הכתבה בחדשות ערוץ 2 ואתם תוהים איך יכול להיות שאפשר לאכול טוב ובריא ורוצים לשמוע עוד?
בשמחה. הגעתם למקום הנכון!
כדי להתחיל אתם מוזמנים מאוד לשוטט כאן באחו ולנשנש מהפוסטים השונים ולהצטרף לקהילה האדירה והצומחת בעזרת הפייסבוק (עשו לייק, כפתור מימין). אתם יכולים לקרוא את המדריך המעשי לתזונה קדמונית או לקבל את כל "התורה" כולה כסדרה באמצעות הספר החדש שלי: "הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה" שהביקורות כבר מפרגנות לו, ואפשר גם להצטרף לפורום הקדמוני החדש ולשאול שם חופשי. כדאי גם להצטרף לניוזלטר (מימין גם), ובקיצור, להתחיל לקרוא ולהתעמק קצת. יהיה כדאי (אחרי הכל, זה הבריאות שלכם).
ולמי שפספס, הנה הכתבה:

By מר קדמוני with 11 comments

אסטרטגיות ליקוט - מה אנו יכולים ללמוד מתרנגולות?

הדיירת

השבת התנדנדתי לי בשמש החורפית בגינה והתבוננתי על התרנגולות שלי מנקרות במרץ. שמח אצלי בחצר.
תזכורת - יש לי ארבע תרנגולות (אהממ... היו חמש אבל אחת הלכה לשחות עם הדגים).
מסתבר שלמרות שכולן לבנות ולכולן כרבולת אדומה (אלו מטילות מקצועיות ולא כמו הפרגיות המבולבלות שהיו לי בהתחלה), הרי שעדיין, כל אחת מהן נוהגת באסטרטגיית ליקוט שונה לגמרי בעת שהן משוחררות בחצר.
האחת, נקרא לה הכרבולתית, על שם כרבולתה הזקורה והבוהקת, מתמחה בחפירות. היא תופסת עמדה בגזרה עשירה בעלים ועשבים ומיד בוטשת בקרקע היטב ברגליה. אחר כך היא עושה שני צעדים קטנים לאחור, ומיד מנקרת בשמחה בקרקע הטרייה ומלאת החרקים שנחשפת לעיניה. וכך היא חוזרת על התהליך שוב ושוב, בדרך כלל נותרת לאורך זמן רב בגזרת-ליקוט קטנה. לא עושה רושם שהיא מתעייפת מהעניין.
חברתה, נקרא לה המרושלת, על שם כרבולתה שנוטה ליפול ולכסות את עינה השמאלית, עובדת אחרת לגמרי. מעולם לא ראיתי אותה גורפת עפר ברגליה, אלא היא מתרוצצת על פני כל החצר ומנקרת ללא הפסקה. מעט פה, מעט שם, אולי שם יש משהו טוב? אולי שם? וכך היא רגע בדשא, רגע באדמה, רגע בחצץ, ורגע מלשלשת דווקא במרפסת. דומה שבשום מקום היא אינה מרוצה.
שלישית היא האופורטוניסטית. גם היא אוהבת להסתובב, וגם היא יודעת לחפור ברגליה, אבל היא כל זמן דרוכה לראות מה קורה איתי. ברגע שאני, או אחד מבני ביתי, מגיע לחצר, היא מיד נכרכת אחרינו כחתול, וצועדת לכל אשר נלך, מצפה ומחכה, אולי משהו יבוא מאיתנו. שכן באמת, שאריות הסלט מארוחת הערב, שאריות הבשר מארוחת הצהרים או עור הדג - כולם הולכים אליהן והן טורפות את השומנים בשמחה ואת הירקות בצקצוקי מקור.
הרביעית היא הדיירת, על שם התרנגולות מהקומה הראשונה של "דירה להשכיר" ללאה גולדברג. ובאמת, גם היא, כמו הגיבורה הספרותית: כל כך שמנה שקשה לה ללכת. היא יושבת ליד הלול, מתחפרת קלות באדמה, נמצאת בקרבה תמידית למיכל התבואה ונראה שהיא מעדיפה שיביאו את האוכל אליה מאשר ללכת וללקט אותו סביב. גם היא טורחת ללקט מדי פעם אבל היא אינה רוקעת ברגליה ואינה רצה וכל התנהלותה אומרת אדישות ורוגע.
מעניין שאפשר לייחס תכונות אנושיות לעופות הלול הביתי: זו הנמרצת והנחושה, זו המפוזרת בעלת הפרעת הקשב, זו החנפנית והקרובה לצלחת וזו העצלנית והעייפה.
וחשבתי: מה יקרה אם אנו האנשים נלמד ונחקה את התרנגולות.
אז מה אתם אומרים, מכירים אנשים כאלה, או שזה רק אני?
ובכלל, עם איזו אסטרטגיית ליקוט הייתם אתם מזדהים?
(ועל אסטרטגיות צייד, נכתוב בפוסט אחר)

By מר קדמוני with 1 comment

סביצ'ה פשוטה של מוסר ים ואבוקדו

היום קנינו דג מוסר. שני קילו וקצת החתיכה. טרי טרי. ריח חזק של ים.
שימו לב: יש מוסר של ים, יש מוסר של בריכות ויש מוסר של פוליטיקאים. לא אותו טעם, לא אותה בריאות, לא אותו מחיר. אני ממליץ להתרחק מפוליטיקאים ומבריכות וללכת נטו על ים. זה גם יותר מתאים למתכון להלן.
לארבע מנות של מסעדת יוקרה (ז'תומרת, קטנות):

• 150 ג שאריות* סופר-טריות מדג ים (אבל לא חייבים שאריות, אפשר גם לפרגן לעצמכם)
• פלפל אדום קטן ומוצק
• צרורון של כוסברה
• בצל ירוק אחד
• חצי אבוקדו - בשל אבל לא רך מדי

*את הדג פילטתי בבית, אבל גם המוכר בחנות הדגים ישמח לעשות זאת עבורכם. מהפילטים אפשר לעשות שלל מתכונים אחרים, ועליהם בפעם אחרת. מכל מקום, בחנות בקשו לקבל גם את האידרה כי גם אם מפלטים מצוין (ואני, עם כל הצניעות, בסדר בטכניקה), נותר עדיין מעט בשר על האידרה. אז למה לזרוק? אפשר להכין יופי של מנה גם מזה. את שארית הבשר שעל האידרה אפשר וכדאי להוריד או לקלף עם סכין טובה.

אני מודה שלא יצא דוגמנות, אבל טעים זה היה

והנה אופן ההכנה: את שאריות הדג שהתקבלו, לקצוץ. לזלף לימון.
קוצצים גם את הפלפל האדם, הכוסברה, הבצל הירוק והאבוקדו ומערבבים הכל יחד בקערה.
להוסיף שמן זית, מלח גס, פלפל שחור גרוס גס, וסוחטים על הכל חצי לימון עסיסי במיוחד.
נותנים לעסק לנוח חמש דקות עד שהלימון כובש את הדג.

האמת, טעים שבא למות. וזה עובד רק עם דג טרי טרי וים ים.
עובדה: שני הבנים שלי התקוטטו על התוספת. רק בגלל שהבנות לא היו בבית, לא היו מכות.

אמנם רק חמש דקות להכין אבל קשה לי לחשוב על מנה בריאה יותר ואחת היותר טעימות שיש כפינוק לעת ערב.

בקרוב אצלכם,
ובתיאבון.

By מר קדמוני with 1 comment

עשרה דברים שלא ידעתם עלי

דניאלה הפילה עלי תיק. נודד. מסתבר שיש דבר כזה - מכתבי שרשרת - ובעולם של הבלוגרים זה לא סתם מכתב עם לבבות ו"כל הפותח חתול בורח", אלא אשכרה משימות. בקיצור, המשימה הנודדת היא לכתוב עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי.

חשבתי קצת ונדהמתי לגלות שבעצם די קשה לי למצוא עשרה דברים שאינכם יודעים עלי. במרוצת שבע השנים האחרונות (!) שאני כותב בהם ברצף כאן, סיפרתי לכם לא מעט על עצמי ועל הסובב אותי. מה ואיך אני אוהב, אוכל, מתעמל, ישן, עובד, ומה לא. גם בספר, אעפס, המשכתי במגמה זו ועוד כמה טפחים נחשפים. אבל פטור בלא כלום, אי אפשר. אז הנה רשימה של דברים שאולי לא ידעתם עלי, ואולי תרצו לדעת. ואולי לא. 

אני לא יודע לכתוב קוד. בכלל בכלל. אמנם אני בעלים ומנכ"ל של חברת תכנה, אבל הידע שלי בכתיבת קוד מסתכם בשיעור אחד ב basic שהיה לי בתיכון (ימי קדם. בדיוק אז הגיעו המחשבים האישיים). הקוד היה משהו כזה:

10 print dael

20 go to 10

ואז המסך היה מתמלא dael בפיקסלים לבנים על רקע ירוק מרצד, והלב היה מתמלא אושר. מי שנולד אחרי 1971, עלול שלא להבין זאת. מאידך, אני חושב שקריאת וכתיבת קוד ביעילות היא מייומנות חשובה וקריטית בעידן שלנו. אני בסדר ב html אבל לצערי לא הקדשתי עדיין די זמן לצלול לכתיבת קוד של ממש. אל תלמדו ממני את העניין הזה. 

אני איש של יד שניה. רוב מוחלט של הרהיטים אצלי בבית נקנו בחנויות יד שניה ובעיקר בשוק הפשפשים. אני חושב שזה יותר ידידותי לסביבה, יותר זול לארנק, יותר יפה באופי ויותר פרקטי כשיש ילדים. את החלק השני של הרהיטים בניתי לבד. למשל, הספרייה שלי ממוחזרת מהפרגולה הישנה של ההורים (אוקיי, שברתי מסור אחד בגלל בורג, אבל היה בהחלט שווה). כדאי.

כל מה שרואים הוא או יד שניה או תוצרת בית. כולל המטבח עצמו. כולל הציורים.  רק אחד מהקט'לבלים היה חדש.

יש לי תואר בתיאטרון. אחרי הצבא התקבלתי לאוניברסיטה העברית למגמת מחשבים ותקשורת, ואחרי שבוע הבנתי שאני בעצם לא רוצה ללמוד מקצוע ועברתי לפסיכולוגיה ותיאטרון. היה דווקא כיף (התיאטרון, לא הפסיכולוגיה). אני והמלט נסיך דנמרק מאותו מחזור. 

אני לא סגור על הזהות הדתית שלי. אבל הי, יש לי חנוכיה. 

אני דומע בקלות. בעיקר מספרים (אבל לא מהספר שלי). זה שאני קורא הרבה מאוד אתם אמורים לדעת, אז זה לא נחשב ברשימה. 

אני מת על קולנוע. הסרט האחרון שראיתי היה בשבוע שעבר- 12 שנים של עבדות. מצולם היטב, משוחק נפלא וקולנוע כמו שקולנוע יכול וצריך להיות: מסך רחב וישר לבטן. דווקא שם לא דמעתי בכלל, אבל כאבתי בהחלט. תחושת החמצה: לא למדתי קולנוע.

אני אוהב לצייר. בשמן. אבל אני לא מספיק טוב כדי להתפרנס מזה אי פעם. למדתי קצת אצל זיו לנצר המעולה. לצערי בציור יש עדייין פער ניכר בין מה שאני רוצה למה שאני יכול, ואולי יום אחד, אחרי הרבה תרגול וניסיון, אצליח לצמצם אותו במעט. בינתיים כיף לי לתרגל. 

אני לא אוהב קימל. למעשה, זה המאכל היחיד, או בעצם התבלין, שאני ממש לא אוהב. כל השאר אני אוהב. מאוד.

"גדלתי כתולעת ספרים שמנמנה, לבנבנה וממושקפת בחיפה של שנות ה־ 70 של המאה הקודמת. למרות זאת, כבר כשהגעתי לגיל חמש החל אבא שלי במסע שכנועים ארוך־שנים כדי שבסופו של דבר אתנדב לצנחנים, בדיוק כמוהו. זה די הצליח לו — בקיץ 1990 , כששאלו אותי בבקו"ם היכן אני רוצה לשרת, עניתי מיד "שריון". חשבתי שאם אפשר לנסוע במקום ללכת או לרוץ, זה ודאי עדיף. זו לא היתה החלטה של רגע, אלא תוצאה של היכרות עצמית אינטימית: מעולם לא אהבתי להתאמץ ולא הייתי טוב בשום סוג של ספורט. כשבחרו קבוצות לכדורגל או למחניים, נשארתי תמיד אחרון, ובריצות הארוכות של שיעורי ההתעמלות הייתי מתחבא מאחורי הבית של מנחם, אדים על עדשות משקפי, עד שכולם חזרו מהסיבוב בקצה הרחוב". (מתוך עמ' 21 בספר)

לא עשיתי טיול גדול אחרי הצבא. באסה. אבל אני עוד זומם להשלים את זה יום אחד.

משהו שכחתי?

By מר קדמוני with 5 comments

הסוד הקדמוני - תוכן העניינים פתוח כעת לעיונכם!

הי חברים וחברות,
כדי לקבל עוד טעימה קטנה מהספר, הנה תוכן העניינים המלא של הספר.
אם זה עושה לכם את זה (כמו שאני מקווה), אתם כמובן מוזמנים להירשם ולהזמין את הספר כבר כעת. המכירה מוקדמת ומוגבלת בזמן, ותוכלו בה לקבל עותק חתום (בוודאות) ואולי לזכות בעותק חינם או אפילו בארוחת ערב שאני אבשל, במיוחד בשבילכם. הפרטים המלאים כאן.

בכל מקרה, להלן תוכן העניינים, לשירותכם תמיד.
(ואשמח מאוד לשמוע מה דעתכם - בתגובות כאן או בעמוד שלי בפייסבוק - ואם בא לכם לשתף, בכלל טוב!).

הסוד הקדמוני - תוכן העניינים by dael3135

By מר קדמוני with 10 comments

מדע לעומת דמיון (או למה אין תמיד קשר בין מסקנות לעובדות)

הי חברים,
היום בבוקר, כהרגלי, פתחתי את העמוד הראשי של גלובס, ואת עיני צדו שלוש כותרות גדולות:

1. רוצים לטפס לצמרת הניהולית? כדאי שתשיגו תואר MBA - לכמעט שליש ממנכ"לי החברות הגדולות בעולם יש תואר מוסמך במנע"ס.
2. למרות ההתאוששות בכלכלה, יש יותר מובטלים בעולם - מספר המובטלים תפח ב 2013 ב-5 מיליון.
3. תחום הסייבר רותח: שתי חברות סטארטאפ גייסו 25 מיליון דולר.

הכל בסדר - כותרות רגילות של ימים רגילים.

אבל במבט שני אנו יכולים לעמוד על כמה טעויות קלאסיות של סיבה -> תוצאה שהכותבים (או העורכים) נופלים בהם, ויחד איתם גם הקוראים. לא, זה לא בלוג על כלכלה, אבל הטעויות הללו קורות בדיוק באותו האופן, ואף דרמטי יותר, כשהדברים אמורים בתזונה ובמסקנות על מה נכון ומה לא נכון לאכול.

נתחיל בניתוח הלוגי ונעבור למסקנות יישומיות

כדי להיות מנכ"לים - תשיגו תואר MBA:
טעות זו היא הנפוצה ביותר ועקרה הוא שיוך סיבתיות לגורמים בלתי תלויים. הנה למשל, גם לי יש תואר שני במנהל עסקים. נכון, אני לא מנכ"ל של חברה מהגדולות בעולם (אלא של חברה קטנה ונחמדה מאוד), אבל גם אם יאיימו עלי, אני לא אודה שמשהו מהתפקיד שלי הוא בגלל התואר במנע"ס. אולי לרבים מהמנהלים יש תואר כי זה מה שמצופה מהם? אולי זה נחשב סף כניסה אבל לא סיבה לקידום (ת'כלס). אולי אחרי שאנשים הם מנכ"לים הם בוחרים לצאת ללימודים כדי "להתאוורר" או מסיבותיהם שלהם? ואולי באמת הלימודים מסייעים להפיכה למנהל, אבל אי אפשר לדעת את זה בכלל בכלל על סמך הנתונים. הם רק מצביעים על קשר, לא על סיבה - ופה קבור הכלב. קשר אינו סיבה. קשר אינו סיבה.
תחום המזון הוא הפרוץ ביותר ומוטה ביותר בעניין. כל יומיים אנו רואים "אכילת שתי נקניקיות לשבוע תקצר לך את החיים בשנה" או "תה ירוק יאריך לך את מה שתבחר". חברים, זה בולשיט. אין מחקרי תזונה קליניים בבני אדם. אין. (מחקר תזונה קליני בו הסביבה קשוחה וקבועה והחוקר שולט במשתנים). אז כאשר אתם רואים כותרות מסוג זה, כדאי לפתח ציניות וסקפטיות בריאה. בדיוק בעניין זה פרסמתי בעבר את "האם בשר אדום יהרוג אתכם" וכדאי להזכר.

"למרות ההתאוששות, יש יותר מובטלים": 
זהו המקרה ההופכי לתאוריית המנכ"לים המלומדים ועיקרו: פרדוקס. לכאורה, כולם "בטוחים" שיש קשר חד כווני וחד-חד ערכי בין התאוששות הכלכלה למצב האבטלה. ברור כביכול שאם הכלכלה חזקה יש פחות מוטלים. ברור. מה, לא ככה? והנה, הנתונים מראים דווקא את ההיפך. זה משום שאנו כה שבויים בתבניות ובקבעונות עד שאנו מסרבים לראות שלמעשה אין תמיד קשר או, יותר נכון, אין סיבתיות. הקשרים נוצרים בדמיוננו כי כך נח לנו יותר להבין ולארגן את העולם - הוא פחות כאוטי, אבל באמת הכל מטרף מסביב ואלף חוקים שאנו קובעים בדמיון לא משפיעים באמת על המציאות.  דוגמא קלאסית לקבעון של דמיון הוא ה"אמת": אם אוכלים יותר, משמינים. או בגרסה הנפוצה: משמינים כי אוכלים יותר מדי. או: אם נאכל פחות קלוריות, נרזה. אלו כולן "אמיתות" שאינן אמיתיות כלל וכלל. כמובן שיש קשר ברור בין קלוריות למשקל, כמו שיש קשר בין בריאות הכלכלה למספר המובטלים, אבל הקשר הוא מורכב, מסובך, לא צפוי, וכולל גורמים משתנים שאיננו רואים או איננו שולטים בהם. למשל קצב הפעולה המטבולית משתנה, הפעילות הגופנית, הבדלים גנטיים, סוג חומצות השמן ועוד ועוד. חברים, תשתחררו מהכללים.

"תחום הסייבר רותח": 
אוקיי. אנו עכשיו יודעים כעובדה שיש שתי חברות שגייסו סכומים משמעותיים. כבוד למגזר. אבל האם יש בכך כדי להצדיק אמירה ש"התחום רותח" (רוצה לומר: יש יותר כסף שמחפש חברות מאשר חברות שמחפשות כסף). אולי. ואולי לא. אנו לא יודעים כמה חברות סטארטאפ בתחום הסייבר נסגרו בשנה האחרונה, כמה מתקשות לגייס גם כעת, וכמה אחוזים מכלל החברות בתחום מהוות שתי חברות אלו. האם הן מדגם טוב המעיד על כלל המגזר?
הטעות הזו היא התבססות-יתר והכללה על סמך אנקדוטה בודדת. מקרה יחיד או אישי וספיציפי יכול להעיד בהחלט על מגמה, והוא יכול להיות אפיל דוגמא מייצגת ומלמדת, אבל הוא גם עלול להיות דווקא החריג והשונה. העניין הוא שאנו מאוד מתרשמים מאירועים נקודתיים, במיוחד כאשר הם חריגים ומרשימים, ונוטים להכליל אותן. כך למשל אם שני בוגרי תיכון מסוים סיימו קורס טייס, זה הופך "לבית ספר של טייסים", אם מישהו שאנחנו מכירים אכל כל חייו בשר ומת מסרטן - אז כל מי שאוכל בשר מת. וכן הלאה.

העניין הוא שהוכחה אנקדוטלית היא מצוינת אם משתמשים בה בחכמה. משהו בסגנון "תרופת סבתא": אנחנו לא יודעים למה, אבל עובדה, זה עובד. בהעדר ניסויים קלינים בתזונה, ובהעדר יכולת להסיק מסקנות על סיבה ותוצאה, אין לנו אלא להסתמך על עדויות מקומיות, על אנקדוטות. מאידך, עלינו לזכור שזו רק דוגמא ולא הוכחה. אבל, וזה חשוב, רק אם נראה הרבה מאוד עדויות זהות, נבין שמשהו עובד. (או שננסה בעצמנו, ואז גם מקרה בודד טוב דיו).

אז עכשיו קחו את הזמן והתבוננו במאגר העדויות כאן בבלוג (ואם עוד לא מילאתם את השאלון, אתם מוזמנים לעשות זאת כעת) - וראו זה פלא. הרבה מאוד עדויות (אנקדוטות) על הצלחת התזונה הקדמונית להרגשה ולמשקל.

יכול להיות שבכל זאת אפשר להסיק כאן איזשהי מסקנה, אבל עדיין, בזהירות?

שתפו, הגיבו, ותהיו לי בריאים.

דעאל

By מר קדמוני with 1 comment

חדשות מסעירות, התרגשות גדולה: ספר חדש בפתח!

קחו לכם רגע להתבונן, תנשמו עמוק, ותחזרו להמשיך לקרוא.

כן, חברים וחברות, זה נכון. זה אמיתי.
(האמת, אני עצמי עדיין לא לגמרי קולט).
בעוד שבועיים הוא כבר יגיע לכל חנות, גם לזו הקרובה לביתכם.
הוא - הספר שלי.
הסוד הקדמוני: לחיות כמו שהגוף שלך רוצה.
ולא סתם, אלא בהוצאה הכי מכובדת וגדולה בארץ: כנרת-זמורה-ביתן-דביר.
וואי.
צמרמורת (אצלי).

אני יודע, אני יודע: אין הנחתום מעיד על עסתו, ואין החוגר מתהלל כמפתח, ויהללך זר ולא פיך. צודקים. אבל ת'כלס, אין לי ברירה אלא לומר לכם את האמת: זה ספר טוב. באמת טוב.
הוא מעמיק, מצחיק, רחב, פרקטי, עדכני וכיף לקריאה. לפחות ככה אומרים כמה אנשים טובים בהוצאה (וגם כל מי שקרא אותו עד עכשיו). בקרוב נדע אם הם צודקים וגם אתם חושבים ככה...

בשבועות הבאים ועד שתוכלו לקרוא אותו בעצמכם, אני מבטיח לעדכן ולשתף ולענות על כל שאלה.
יש לי עוד הרבה מה לעשות (למשל להכין לו תת-אתר, והמלצות קוראים, ולהתייעץ איתכם איך לשווק ולקדם אותו, ועוד ועוד, אבל עד עכשיו לא היתה לי דקה אלא מאמץ להביא את המוצר הכי טוב שאני יכול. אני מקווה שהצליח לי).

וכדי שתאמינו לי שזה ספר אמיתי ולא רק צילום של כריכה, הנה המילים הראשונות:

***************************

במקום הקדמה:

איך להשתמש בספר זה

הספר הזה עשוי להציל את חייכם.
לא, אני לא מתכוון שהוא ישמש לכם שמיכה בלילה קר, מצוף בעת חירום או מחסה קטן משמש. לעומת זאת, התוכן הטמון בין דפי הספר הזה בהחלט יכול ואף נועד להציל את חייכם: למנוע מכם סוכרת, שהיא מהמחלות הנפוצות בעולם; לצמצם מאוד את הסיכוי לחוות אירוע לבבי או מחלה חמורה אחרת; למנוע מכם דמנציה; לשחרר אתכם מהאובססיה לאכול מעט ולהפסיק לשחוק את הגוף במאמץ "לשרוף קלוריות".
אבל הספר הזה נכתב לא רק כדי לשמור אתכם מרע, אלא גם כדי לעשות לכם טוב על הלב. אני רוצה לשתף אתכם בחלק מהידע המופלא שהעידן המודרני מתאמץ כל כך להסתיר מאיתנו, וללמד אתכם איך לממש את הפוטנציאל הגנטי שלכם ולחיות כמו שחלמתם תמיד: לאכול כמה שתרצו ומתי שתרצו בלי לספור קלוריות לעולם; להתעמל מעט, ובכל זאת להיראות נפלא; להרגיש בריאים, חיוניים, רעננים ומלאי מרץ; להמשיך (או לחזור) ולהרגיש צעירים למשך הרבה מאוד זמן; וליהנות מגוף בגזרה חטובה שייכנס סוף־סוף לתוך מכנסי הג'ינס ההם.
זה אפשרי, זה עובד, זה בטוח וזה פשוט. אין כאן טריקים או שטיקים, רק ניסיון אנושי עצום, מוכח ויעיל, שיכול לעמוד לרשותכם כבר היום. הניסיון הזה נצבר על ידי רבבות בני אדם, בעולם ובארץ, שהחליטו לשבור את הפרדיגמות של אורח החיים המודרני ולבחון כיצד הגוף האנושי התעצב לאורך מאות אלפי שנים. בין אלה תמצאו אנשי מקצוע רבים מן השורה הראשונה - רופאות, תזונאים, חוקרות, מומחי כושר וכן הלאה - אבל בעיקר תמצאו ביניהם אנשים פשוטים עם שלוש תכונות מובהקות: סקרנות, ספקנות ואומץ. האנשים הללו היו סקרנים לדעת איך הגוף שלהם עובד, ורצו לדעת איך הם יכולים ליצור את התנאים המיטביים בשבילו. האנשים הללו היו ספקנים באשר להסברים שהעולם המודרני סיפק להם — בייחוד נוכח התוצאות העלובות של העולם המודרני בניסיונות לשיפור הבריאות שלנו. האנשים האלה היו אמיצים דיים ללכת נגד הזרם, לבחון הסברים חדשים ולנסות אותם על עצמם.

הרעיון הקדמוני רבץ רדום זמן רב, אבל בעשור האחרון רשת האינטרנט שיחררה אותו. בשקט־בשקט, מתחת למכ"ם התקשורת, התהוותה קהילה עצומה ומתפתחת שכבר גילתה את הסוד הקדמוני, והיא משתוקקת לשתף אחרים ולחלוק עמם את הידע הזה. המידע הזה רוצה להיות חופשי, והמידע הזה יכול להבריא אתכם, פשוט כך. הוא יאפשר לכם להביט קדימה לפרק בריא ומאושר יותר בחייכם, ולביים את הסרט שבו תככבו לפי תסריט שובר קופות שנכתב כבר לפני מיליון שנים ויותר. הסרט החדש של חייכם.
בספר שלפניכם תמצאו ארבעה שערים המובאים בסדר שמיועד להקל עליכם את ההתמצאות וההבנה, אבל הסדר הזה אינו מחייב. אתם בהחלט יכולים להתייחס אל הספר כאל מזנון עשיר: לדלג, לטעום, לנשנש פה ושם, להעמיס עוד קצת מהמנה העיקרית, ואחר כך לחזור לסיבוב נוסף. תרגישו חופשי, זה הרי האירוע שלכם.

• השער הראשון מתאר בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים של כל מה שצריך ואפשר לדעת על רגל אחת, כמו גם את הסיפור האישי שלי ואת המסקנות שהפקתי ממנו. הן עשויות להיות רלוונטיות מאוד גם לכם.
• השער השני מחזיק את עיקרי הסוד הקדמוני: כיצד התפתח אורח החיים היציב והבריא ביותר לבני האדם, כיצד גווע, וכיצד אנחנו יכולים לחדש את ימיו כקדם ואת נעורינו כבראשונה. הוא מנפץ מיתוסים ואגדות שהוטמעו בנו עד שהפכו בעיני רבים לאמיתות מדעיות מוחלטות, שדחקו מציאות שונה לחלוטין.
• השער השלישי הוא מדריך ההישרדות הקדמוני לג'ונגל העירוני הישראלי. כאן אדריך אתכם צעד־צעד כיצד להפוך את חייכם לבריאים ומלאים יותר: כיצד לאכול נכון, להתעמל נכון ולחיות במלוא העוצמה. נרד כאן לפרטים המעשיים ביותר, כמו איך לעשות קניות בסופר או מתי כדאי ללכת לישון.
• השער הרביעי נועד לעזור לכם לעבור בהצלחה את החודש הראשון לשינוי שתחוללו בחייכם, ולכן הוא כולל בעיקר מיני מתכונים: 30 מתכונים למזון, תוכניות אימון יעילות ורעיונות להתמודדות עם אתגרים, קשיים או אנשים מעצבנים שאתם עלולים לפגוש בדרך. אני משוכנע שמי שינסה את החודש הראשון ירצה להמשיך וללכת בדרך זו למרחקים ארוכים.

מלבד אלה הוספתי גם מיני נספחים ותוספות, תופינים ומגדנות, כדי שיהיה נחמד ונעים לאורך הדרך כולה.
בהצלחה, חברים, ואם יש לכם משוב או שאלה, אל תהססו לשלוח לי מייל:
dael@kadmoni.com

דעאל שלו
ינואר 2014

By מר קדמוני with 24 comments

איך לצלם בחדר לידה ומה הקשר לריצות ולאופנת הסלפי?

השבוע דיברתי עם חבר בבוקר. הוא מיהר.
לאט חבר, אמרתי.
אני טס לווינגייט, הוא אמר, יש לי שם בדיקת פרופיל חומצת חלב.
הא? שאלתי. למה זה טוב. למה לך?
בשביל הקונטקסט: הבחור כבר גמע כמה וכמה מרתונים בשנים האחרונות, רץ 6 פעמים בשבוע, ומכור קשה לריצה כרונית.
שמע, הוא אמר, אני צריך לדעת איפה אני נמצא ואם היעד שלי למרתון ריאלי, ומה סף חומצת החלב שלי. כל מתאמן חייב לעשות את זה לפחות פעם אחת. אני צריך את זה. אוקיי, הודה, אני רוצה את זה.
אוקיי אמרתי. סבבה. אם דחוף לך, מי אני שיגיד אחרת. לך על זה.
אבל לא השתכנעתי.
בשביל מה זה טוב להוציא 500 שקל כדי לקבל פתק ממאמן שאתה יכול לרוץ מרתון ב 3:37 כשבעצם תכנתת לרוץ אותו ב 3:45? או להיפך? ובכלל, למה לרוץ מרתון.  חשבתי על זה קצת אחרי שנפרדנו, וגיליתי שהמירוץ הוא לא לקו הסיום אלא לקבלת הרישום והתיעוד.
העולם המודרני הנוכחי ניתק אותנו מהתחושות ומהאותנטיות הבסיסית, וכדי למלא את החסר, אנו ממלאים את הריק במדדים וברישומים והשוואות וטבלאות חיצוניות.
כי אם זה לא כתוב אנחנו לא יודעים מה אנחנו מרגישים.
עצוב קצת.
לא במקרה הסלפי - selfi- הפך לתופעה המוכרת ביותר בשנה האחרונה. כולם רוצים הוכחה חיצונית לעובדה שהם היו שם, עכשיו. החוויה עצמה אינה רלוונטית עוד. מה זו הרגשה אם אין צילום? מה זה ריצה אם אתה לא מודד דופק, ומספר צעדים, וקילומטרים, ופרופיל עליות בעזרת GPS? בשביל מה יצאת מהבית, גבר? ובכלל, אם היית בחדר לידה ולא צילמת, כאילו לא נולד שם כלום. אז עשו סדרה חדשה בטלויזיה, כך שמעתי, כדי לסגור גם את הפער הזה.
עשית אימון ואין לו תיעוד בוידאו - לא שווה.
קמת בבוקר ולא נשקלת + צילום חזית + צילום צד + העלאה לאינסטגרם - לא שווה.
 נולדת ולא צילמו - לא שווה.
רצת מרתון בלי לדעת מה סף חומת החלב שלך - לא שווה.

המירוץ לתיעוד האובססיבי הוא גם כי הטכנולוגיה מאפשרת זאת לנו, אבל גם כי מרכיב השוואה הוא אנושי ואנחנו יצורים תחרותיים. לפחות אני. קצת. אולי אנו עסוקים מדי בלתעד ולהשות ושוכחים איך זה "סתם" להרגיש ולחיות ולצחוק ולשמוח ולפרוח. להיות אנחנו, בלי זכרון, בלי פרטים ובלי תכניות, אבל עם שמחה בלב וחיבור לרגע, לאירוע ולחוויה.

בואו נשכח לרגע מהנתונים, 
בואו נהיה,
ולו לרגע קל, 
קדמונים

By Dael with 4 comments

שאלות שלכם (קרוהן, גבינה מותכת, זוגיות, קלוריות, לב, ועוד)

כמיטב המסורת, הנה פוסט המרכז חלק מהשאלות שקבלתי מכם לאחרונה במייל (וגם חלק מהתשובות) וכרגיל, אני אשמח מאוד אם תוסיפו ותרחיבו, תתווכחו או תסכימו, או סתם תשתפו...
לעסק - השאלות באדום והתשובות בשחור:

כל הכבוד על הבלוג אני נהנה לקרוא אותו, בייחוד בימים אלו בהם כל ערב רואים בטלוויזיה תעמולה טבעונית נודניקית. למרות שבכל זאת אני מוכרח לשאול אותך, האם אתה ממש בטוח במאה אחוזים ללא סדק של אפשרות, שהתזונה הקדמונית היא אכן באופן יחסי הכי בריאה והכי כדאית?
לשאלתך: כן, אני בטוח שאכילת מזון טבעי, בסיסי וטרי ממגוון רחב של חיות וצמחים תעשה נפלא ואין לה תחליף. מאידך אני לא חושב שכל האמת נמצאת בידי, ממש לא. אני חושב שהדרך היא אישית ויש טווח נרחב מאוד של אפשרויות תזונה והתאמות אישיות, אבל כללי היסוד זהים. אני לכן ממליץ מאוד על ניסוי אישי, ובעיקר על התאמה של התפריט לאדם. יש שזקוקים ליותר פחמימות, ויש לפחות. יש נשים שנרתעות משומן ויש שנרתעים מבשר, וכו. תבדוק, תתנסה, תמצא, תצליח.

אני כבר חודשיים מנסה איזו תזונה הזויה שהתזונאית של חבר שלי (שהוא בדיוק אותו גובה ומשקל שלי) ניסה והוריד כמה ק"ג. בתזונה הזו אוכלים 4 פרוסות לחם מלא עם גבינה וחביתה בבוקר, בצהריים כמות בלתי מוגבלת של פחמימות (אורז או פסטה), בערב אך ורק חזה עוף/סינטה ובלילה אפשר לנשנש פופקורן בלי חמאה ללא הגבלה וגם לאכול 2 גלידל. אני יודע שזה מנוגד לכל חוקי התזונה הקדמונית אבל זה כן השיל לי איזה שלושה קילו בחודשיים. מה שכן, זה מרגיש לי לא טוב להמשיך ככה. 

אתה מרגיש נכון. כל דיאטה תצליח בטווח הקצר: דיאטת אבטיחים, דיאטת לחם, דיאטת כרוב וגם דיאטת בורקסים. הם טובות באותה המידה והדיאטניות הממליצות עליהן עולות תשלום כפול: פעם אחת כשהן לוקחות את הכסף, פעם שניה על התרופות שבאות בעקבות הנזק שהן מייצרות.

אני קצין קרבי, אוכל פליאו כבר כמה חודשים, מתאמן הרבה מאוד בקרוספיט, אקרובטיקה, קצת ירדתי בנפח הריצות אבל יחסית שומר עליו. בהתחלת התהליך התוצאות היו טובות, הורדתי משקל באופן מהיר, וגם קצת באחוזי השומן וגם ראיתי בעיניים תוצאות, בזמן האחרון אני מרגיש תקוע. התחלתי על 79.9 קג 19.5 אחוזי שומן ולפני חודשיים התייצבתי על 76 ו17 אחוזים וזה עולה ויורד המטרה היא להוריד באחוזי שומן לכיוון ה12 ולהגיע לאזור 73-4 קג
אני לא אוכל כמעט סוכר, נמנע לחלוטין מלחם, מתוקים, וכל הרעה החולה שיש בצבא... אני מתאמן הרבה, גם בסופי שבוע, האם להגדיל את נפח הפעילות האירובית יעזור?או להוריד באכילת השומנים?
קודם כל זה 12% זה די נמוך אבל בהחלט אפשרי. אני מציע לעשות שינוי הדרגתי ולנסות. הדרך היעילה ביותר לאיבוד "עוד קצת" משקל תהיה בשילוב של צום לסירוגין. דלג על א בוקר או א צהרים או ערב (מה שנח לך), נסה לעשות זאת כמה פעמים. ועוד יותר - בצע אימונים אחרי צום (אל תבוא תשוש אבל רעב זה בסדר). יעיל להפליא.
אם לא הולך, נסה לשנות מרכיב אחד. למשל להוריד מוצרי חלב ולהחליף במוצרים אחרים (דגים, בשר, וכו') ולראות מה ההשפעה. יש אנשים שחלב מקשה עליהם לרדת. אבל גם טוב שתמשיך לקחת את הזמן ולא לעשות דברים בלחץ. לאט לאט.

מזה כמה שבועות שאני קורא ומעיין אצלך באתר. הדברים הנאמרים שם "עושים לי שכל" ולאחרונה התחלתי לעבור לתזונת פליאו. עד כה ההרגשה טובה ולמרות שאני עושה די הרבה ספורט (ריצה) אני לא נתקל בקשיים ודווקא משפר תוצאות. שאלה לי: הנושא של תזונה קדמונית מבוסס על ההתאמה שלנו לסוגי מזון מסויימים במשך מיליוני שנים, להבדיל מפרק הזמן הקצר יחסית, בו התחלנו לצרוך דגנים. איך העובדה הזו מסתדרת עם ההמלצה לאכול מוצרים כמו עגבניות, תפו"א, בטטות וכד' שהגיעו לפה מהעולם החדש לפני לא יותר מחמש מאות שנים ?
התזונה הקדמונית אומרת שמזונות ותיקים מאוד הם בהכרח בטוחים אבל הכוון שההפוך אינו נכון. מזון אינו גרוע בגלל שהוא חדש (תיאורטית, יכול להיות מזון חדש ונפלא מכל קודמיו), אלא בגלל שהמציאות מוכיחה שמזונות אלה גרועים. כך למשל בככל השמנים התעשייתיים, וכך ברוב הדגנים, שרוב בני האדם לא הסתגלו אליהם באופן מלא. שורשים לסוגם הם מזון קדמוני בהחלט. נכון שבטטה ותפו"א הם חדשים מאוד במערב, אבל הם אינם רעילים. הם עמילנים בטוחים ומקור לקלוריות רבות. בקיצור, לא אכפת לי כל כך הותק, אכפת לי התועלת או הנזק, ומזונות ותיקים מאוד יהיו הימור הבטוח ביותר עבורנו

יש קבוצה של קרוספיט שאתה יכול להמליץ עליה באזור ר"ג/גבעתיים ?
יש קבוצות קרוספיט היום בכל פינה, לפחות 15 מועדונים בארץ, מהצפון ועד אילת. יש מפה שאני משתדל לעדכן פה בבלוג ועוד מפה תמצא כאן.


האם גבינה מותכת ניר היא טובה?  היא 26 % שומן אבל אני תוהה אם זה מעובד מדי ובעצם שומן לא טוב. סימון תזונתי: 294 קלוריות, 15 גרם חלבון , 0.1 פחמימות, 15.6 חומצות שומן רוויות, 0.9 שומן טראנס, כולסטרול 78 מג, נתרן 1270, סידן 350. תודה, זה פשוט בצבא בכמויות.
בא נגיד ככה: הביתה אני לא קונה אותה, זה סופר מעובד. בצבא זה פתרון סביר בהחלט (אם אתה לא רגיש ללקטוז). אני עושה אותו דבר במילואים (כבר 19 שנים)!

אני מחפשת מחקרים וחומר על פליאו  לטיפול באלצהיימר אולי תוכל  בטובך להפנות אותי לרציניים ולמנומקים ביניהם אפשר באנגלית תודה מראש. 
במחלות נווניות של המוח כמו פרקינסון ואלצהיימר יש הרבה מאוד מחקר בשנים האחרונות בתחום של השפעת דיאטה קטוגנית ("אפס פחמימות") וכן של השפעת שומן קוקוס (גם הוא, לטובה). אני לא רוצה להצביע על מחקרים "חד משמעיים" כי אין כאלה בתזונה אבל יש לא מעט. כמו זה. חפשי ב Google Scholar

חברה שלי מגיעה מבית עיראקי-טריפוליטאי שבו מקפיצים שוטים של קנולה וחוגגים יום ביומו על עוגות שמרים, סוכר לבן ושאר רעלים. הם משפחה די רזה ועוד אחת שמתיימרת להיות בעלת "מודעות" מסוימת לתזונה... משפחה די מסורתית (תהום אדירה פעורה ביני לבין חברה שלי בנושא הדת). האם לדעתך יש אפשרות לקיים ביחד משפחה אם אני מבחינתי רוצה לשמור על הבריאות שלי ושל הילדים (שאני מקווה שיהיו לי) באופן שאני חושב לנכון בעוד שלה חשוב להמשיך את המסורת של אמא שלה?
בענייני יעוץ זוגי אישתי היא המומחית, לא אני... ובכל זאת, הנה שני הסנט שלי:
1. מסורת זה דבר חשוב ויפה ואני בעדו ואני מאחל לך שתראה את היתרונות שבו ולא את החסרונות. אל תכניס את אלוהים לעניין ויהיה יותר פשוט: מסורת זה משפחה, חגים ועוד ויש בה הרבה תועלת ובריאות.
2. גם "מסורת תזונתית" טריפולטאית היא משהו ששווה לשמר. כן לאכול תבשילי מפרום, חריימה ובטטה מחשי, אבל אפשר להכין אותם משמנים בריאים (בלוב אף אחד לא השתמש בשמן קנולה או סויה, אני מבטיח לך). הם יכולים להיות מסורתיים, טעימים וגם בריאים. כך הם היו במקור כנראה.
3. כלל, אני לא מאמין בלקבוע לאחר אלא בלהציף ערך. תדגים לה שמזון בריא יכול להיות טעים מתגמל ומסורתי וסבבה. היא תרצה להכין עוגה פעם בשבוע, סבבה. בסוף היא לא תכין אינסוף עוגות אם לא יהיה מי שיאכל.

הבנתי מהפוסט הזה שלך שיש למעט בפחמימות ולהרבות בשומן וחלבון. האם אתה מתכוון שיש להמעיט גם בפחמימות בעל ערך גליקמי נמוך, או שכוונתך הייתה לפחמימות עם ערך גלקימי גבוהה שמקפיצות את האינסולין בדווקא?
רוב האנשים אוכלים פשוט הרבה יותר מדי פחמימות. נקודה. הערך הגליקמי בא אחר כך ופחות משנה. אז ככלל עדיף למעט בפחמימות (לא לגמרי, 100-150ג ביום זה סבבה), ומתוכן ודאי שעדיפות אלו הטבעיות וממילא הערך הגליקמי שלהן נוטה להיות נמוך יחסית לסוכר.

אני מתאמן וכרגע אני במסה... עד היום הייתי בתקופות מסה אוכל כרגיל, חלבון פחמימה שומן ובכדי להשלים את סך הקלוריות (בשלב המסה) הייתי משלים ממתוקים ובעיקר חלווה שעמוסה בקלוריות ומגוונת. הבנתי שייתכן ואני עושה טעות, וחשבתי להמיר את הקלוריות שמהחלווה מדברים בריאים יותר. חשבתי על חמאה. יש לך רעיון איך ניתן לאכול את זה בצורה פשוטה שלא דורשת זמן הכנה ארוך? אשמת לשמוע ממך עוד רעיון למאכלים עתירי קלויריות וכמובן בריאים שלא דורשים הרבה זמן הכנה
אני חושב שטוב מאוד תעשה אם תפסיק עם החלווה (שזה בעיקר סוכר), ותעבור לפחמימות בריאות יותר. חמאה היא נטו שומן, ולא תחליף מתאים לחלווה. אני מניח שאתה כבר יודע כמה פחמימות מתאימות לך כדי לעמוד ביעדים המסה/חיטוב שלך (אני משתמש כאן בז'רגון של הפאורליפטרים. אישית אני לא עסוק בזה אז אין לי "תקופות"). ככלל, המנע מסוכר ועבור לפחמימות בטוחות: הרבה בטטות ואורז יעשו יופי של עבודה. גם פירות כמו בננה.

אני מתאמן פאוורליפטינג... האם יש לך רעיון איך 'לשתות' שמן זית בקלות (הכוונה, שיזרום בגרון), או חמאה וכדומה? אני ממש מחפש פיתרון יומי שיספק לי כ 600-700 קלו' בקלות מירבית ויהיה זול, וכמובן בריא?
אם אתה רוצה לצרוך הרבה קלוריות ולהגדיל את צריכת השומן הבריא, אתה יכול לצרוך "חטיפי בריאת" שתכין לבד מקוקוס ושמן קוקוס ואגוזים. למשל ראה אצלי מתכון ל"גרנולה" מקוקוס ואגוזים. המון קלוריות מעולות, חטיף מצוין לאחרי אימון וקל לקחת לכל מקום בלי כאב ראש. אם אתה רוצה לאכול הרבה קלוריות ופשוט "להאביס" את עצמך, אז התיידד עם הבלנדר שלך. מזון בגרסתו הנוזלית אפשר להכניס הרבה יותר קלוריות לעומת אכילה רגילה. תמצא שפע "מתכונים" מסוג זה באתרים של חבר'ה שמבקשים לעלות במסה. (שמן + פחמימה והופ' למיקסר). אני לא זקוק לזה ולא משתגע על זה, אבל בהחלט זו שיטה יעילה למי שרוצה עודף קלורי משמעותי.

איפה אפשר לקנות קטלבל?
מחירים טובים למדי יש בסאל ספורט ויש חנות חדשה בשם sparta combat וגם שם מחירי מבצע אבל בדוק בעוד מקומות ברשת (ואני בכלל קניתי פעמיים ביד2 !)

רציתי לשאול כמה שאלות בקשר ללב בקר. לאחר שקראתי את הפוסט הזה, הלכתי אל הקצב וקניתי חצי קילו לב בקר. שמתי לב (חה-חה) שהלב היה גדול במיוחד, כמעט בגודל של כדור-רגל. האם זה בסדר או שישנה עדיפות (מבחינת טעם או בריאות) ללב קטן יותר, משמע של עגל צעיר יותר?
כל החלקים לעולם יהיו טעימים יותר ובריאים יותר בעגל לעומת פרה בוגרת. אני לא חושב שיש הבדל מהותי לגבי הלב ולב פרה זה סבבה.

קניתי גריל חשמלי מתוצרת "סלמור" הספק 2200W. למרות שכיוונתי אותו לmax, נראה היה שהוא לא הפיק מספיק חום בשביל לצלות את הנתחים כראוי - הם התקשו לקבל את הגוון החרוך, כפי שרואים בתמונות בפוסט שלך, וצליל ה"תסססס" האופייני לגריל פחמים היה חלש מאד. האם כך זה אמור להיות או שיש צורך להשיג גריל חזק יותר? אם כן, באיזה גריל אתה משתמש.
לי היה גריל חשמל שניתך זה מכבר ואכן העוצמה שלו לא היתה מספקת. אין מה לעשות - פחמים או גז עושים עבודה הרבה יותר טוב... לי יש גריל גז גדול - ראה פוסט על איך לקנות גריל גז.

בשנה האחרונה אובחנתי כחולה קרוהן באופן סופי. את הפליאו התחלתי עוד לפני, כשהבנתי שקיימת בעיה אצלי במערכת העיכול שדרושה תיקון. יש לי את כל התנאים לקיים תזונת פליאו בצבא (אני משרת בחיל האוויר)... הבעיה שלי היא לא בעיה טכנית, אלא מנטאלית: אני מאוד רוצה לשפר את בעית הקרוהן שלי ואני יודע בוודאות שתזונה נכונה תשפר את מצבי בצורה משמעותית , אך יחד עם זאת לעיתים אני נאלץ לחרוג ממנהגי. המשפחה תומכת ומנסה לבוא לקראתי בכל הנושא של ארוחות שישי כשאני חוזר הביתה, אבל עדיין לדוגמה היום- חג החנוכה, אמא מתעקשת שאוכל סופגנייה, או שניים. אז אני אוכל, כמובן נהנה, ואחר כך מתחרט וחושב שזה מיותר. בצבא גם קיים אותו סיפור, כל המחלקה מזזמינה לערב גיובש פיצה, מה אני יבאס את כולם ולא יאכל? מה אני אהיה החריג הזה ששונה מכולם? איך מתמודדים עם הלחץ החברתי שכל הזמן קורא לי לחזור אחורנה, אפילו אם זה לשניה.
אני חושב שהשאלה האמיתית המסתתרת מאחורי שאלתך היא: כיצד לא לפגוע בעצמך. אתה מתאר מצב בו לא רק קושי להתמודד אלא קושי פיסי של ממש לאחר שאתה "נשבר". זה כמובן מקשה על הדברים.
אני חושב  שמודעות היא חצי הדרך להצלחה. באופן ספציפי אציע לך לא לוותר על הבריאות שלך ולהפוך את סגנון האכילה הקדמוני ליתרון.
ראשית, הסביבה שלך תכבד אותך אם תבין את הגישה שלך. זה לוקח מעט זמן, אבל כשאצלי מהמילואים הזמינו פיצה לכולם אכלתי רק את הלמעלה, בלי הבצק, בלי להתנצל ובלי לגמגם, כי אני לא אוכל בצק. אל תפחד להיות חריג. תהיה גאה בסגנון שלך - אנשים יעריכו את זה וישאלו "אפשר גם לנסות". תתבונן על עצמך כמוביל ולא כנגרר. תוביל את הסיטואציה. תנסה להיות זה היוזם (מה לבשל, מה לקנות, מה להזמין, מה לאכול) או זה שמביא את האוכל, או זה שמארגן, וכך תוכל יותר בקלות להבטיח שיהיה לך אופציה לאכול ראוי
דבר עם אמא שלך. תסביר לה שלשכנע אותך לאכול סופגניה זה נחמד לה, אבל אחר כך אתה משלם מחיר בריאותי ממש. תציע לה דרכים אחרות כיצד היא כן יכולה לפנק אותך. אולי לבשל לך משהו שאתה אוהב ועושה לך גם טוב בבטן? אולי להכין משהו מיוחד שגילית שלא מפריע לעיכול שלך? תעזור לה לעזור לך.
ואחרונה לגבי הלחץ החברתי. אני לא מכיר כזה לחץ. החברה בדר"כ לא תלחץ אותך לאכול מה שאתה לא רוצה אלא פשוט עשויה להיות סיטואציה בה אין ואז אתה רעב, ואז אוכל ואח"כ מצטער וכו'. הפתרון הוא להתארגן מראש. לתכנן. או להוביל ולהיות זה שמתקשר ומזמין...

טבעוף - זה אמיתי?
עוף ללא אנטיביוטיקה ודאי שהוא בריא יותר. בעוף תעשיתי אני מאוד משתדל לא לגעת.

בשר מיובש - יש כזה כשר בארץ? (בתור ילד זה היה אחד הדברים שנשמעו לי נורא מגרים בסיפורי ההרפתקאות - ולפיכך ברור שגם לא כשרים...) אם לא, אפשר לייצר?
בשר מיובש אפשר להכין לבד וזה מצוין. לא בעיה גדולה. או עם מייבש מזון או עם תנור שיכול לייצר חום נמוך (בד"כ צריך דלת פתוחה). יש שלל מתכונים. צריך נתח ללא שומן בכלל עדיף חלקים אחוריים אבל אפשר גם עם כתף בשעת הדחק. חותכים דקיק ולרצועות ומיייבשים עד שנעשה פריך. זהירות: לא כולם אוהבים את זה, טעם נרכש...


עד כאן להפעם,
תגובות, תוספות ומחשבות - בתגובות!
בריאות וטוב,
דעאל

By מר קדמוני with 14 comments

אז מה היה לנו כאן? סיכום שנה קדמונית (או לפחות חלק מהפוסטים שהכי אהבתם)

תאמינו או לא, אבל אנחנו כבר בשנת 2014. שבע שנים כבר עברו מאז שהבלוג הזה התחיל ואנחנו עדיין לא בשלב הסיכומים.

גם השנה היה כיף

מישהו העיר לי: "יש עדיין כותרת של הפוסטים הכי טובים מ 2011 - זה נשמע קצת עתיק, לא?" אז כשירות לקהל וכרענון עצמי קל, הנה כמה מהפוסטים שהיו יותר פופולריים (מבחינת מספר צפיות) ב 2013, אבל גם כאלו שאהבתי השנה (כולם היו בני, אבל לא כולם אהובים באותה המידה). משקיענים, סקרנים ומתקדמים יקראו גם את הסקירה על הפוסטים הטובים של החצי הראשון של 2012 (בשנה שעברה לא היה סיכום שנתי, סורי), סיכום שנת 2011, ואת הפוסטים הטובים של 2010 חלק ראשון וחלק שני...

הפוסטים שאהבתם ב 2013:
התזונה הקדמונית כיכבה בפוסטים. "כך ניצחו בפינלנד את ההשמנה"  האמת העגומה שמאחורי יחסי הציבור. הו דיאטה יקירתי ולמה אין בה צורך כשעוברים לתזונה קדמונית, וגם אחת עשרה סיבות (לפחות) לצורך בהתאמה אישית של התזונה הקדמונית, והאמת המצערת: האם יכול להיות שלאנשים אין מושג ירוק מה הם אוכלים?

ברוכים הבאים למתעניינים החדשים ולצופי ערוץ 10 - כי היתה חשיפה לנושא בטלויזיה. פעמיים בשבוע. 

טחינה - בעד או נגד? - אולי הפוסט הכי פופלרי השנה, כי זו השאלה הנצחית כמעט: טחינה זה בסדר?
פליאו בצבא - מציאות או דמיון? (סיפור הצלחה שלכם) - כשמצליחים זה עובד!

והיה גם מדריך הפוייקה הגדול - חובה לעשות, במיוחד עכשיוף כשחורף!. והיו עוד שלל מתכונים 

נגענו פה ושם במהלך ההיסטוריה כמו רשמים מחפירה פרה-היסטורית על גדות הירדן וכמו רשמים והרהורים מביקור בפומפיי, והיו גם מכתבי קוראים, מתכונים ועוד. הי, נגענו אפילו בשיפור איכות השינה!

היו רשומות לא מעטות  ובהן הרהורים על כלכלה, עיסוק ועצמאות היו על החופש לפרוש באמצע הדברים וגם הנזירה שלעולם לא תקנה פרארי וגם סיפור אחד מוזר על מי זרק את התנשמת שלי? ואפילו על איך לקנות את האוכל הטוב בעולם בלי לפשוט את הרגל. וואללה.

בפינת הספורט היתה סקירת נעלי ריצה מינימליסטיות - Merrel וחברים אחרים

והעניין הטבעוני לא נעלם כמובן: המיתוס הטבעוני - סקירה, ראיון והמלצה - על הספר המצוין של ליר קית'. ולאחרונה: למה אני לא מתפלא שיורופסקי תקף, קילל ואיחל אונס לאראל סג"ל ובני ביתו?

ואחרון אחרון מריר: מה זה קרע במיניסקוס ולמה מגיע לי כל הטוב הזה...

היו עוד רבים וטובים (וגם מעטים ורעים, מודה) שלא נכנסו לכאן, אבל בכל זאת, אי אפשר הכל.

ועכשיו אתם - הרבה יותר חשוב:
מה אתם אהבתם לקרוא? ועוד יותר, על מה אתם רוצים לקרוא בשנת 2014?

By Dael with 4 comments

מה זה קרע במיניסקוס ואיך תשיגו לעצמכם אחד כזה?

אי ידידיי,
בגלל שאני גיבור ואמיץ, לא התלוננתי בקול רם עד עתה, אבל לפני כחודש נפל אצלי דבר. יותר מדויק לומר: אני זה שנפלתי. ומעשה שהיה כך היה:
זוכרים שטרחתי להכין בחצר שלי לערוגה לתפארת?
אז מסתבר שעבודה מאומצת של כמה שעות עם קלשון, באדמה חרבה וקשה (הי, זה היה לפני הגשם), עלולה לגבות מחיר מהברכיים שלכם. לפחות אצלי זה קרה. ההתחלה, כרגיל, היתה אופטימית. כמה שעות של קיפוצים על הקלשון וחייכתי לעצמי: ניצחתי את האדמה ויש ערוגה. פתאום קצת כאב לי בצד, לא היסטרי אבל מוזר. כאב חד. העניין הוא שלמחרת בבוקר לא יכלתי לרדת מהמיטה. הברך פשוט לא שיתפה פעולה יותר. אולי פשוט הזדקנתי.
אמרתי: לא נעים, לא נורא. אולי ממאמץ, יום יומיים ובטח יעבור. הרי כבר כאבה לי בחיים הרגל.
אז זהו, שלא.
עבר שבוע ועברו שבועיים ואני בקושי הולך. צולע. כל הכניסה לרכב היא סיוט ועמידה אחרי ישיבה ממושכת נגמרת בצליעה מביכה. אוקיי, חשבתי, צריך אורתופד. אני דווקא מכיר אחד. מומחה ברפואת ספורט וגם שכן. צלצלתי, באתי, ונשכבתי על הספה. הדוקטור שם בעדינות בעדינות אצבע קלה על הברך ועם היד השניה סובב את הקרסול. הצעקה שלי הגיעה מיד והעיפה את התקרה. אי. קרע במיניסקוס, חביבי, הוא אמר. תנוח ונדבר עוד שבועיים.
נחתי שבועיים והלכתי צלעתי לאורתופד נוסף. לא בגלל שהשכן לא טוב, פשוט אני שייך לקופ"ח אחרת וצריך הפנייה ל MRI וכל זה. פחות כאב לי כבר, והנפיחות בברך נעלמה, אבל היי, עוד לא חשבתי אפילו לנסות לקפוץ על רגל אחת...
גם הד"ר השני מישש לי את הברך וגם הוא אמר: קרע במיניסקוס, חביבי.
מסתבר שזה חלק מהז'רגון של האורתופדים (ה"חביבי", לא המיניסקוס).
בינתיים עבר חודש שלם ובו לא עשיתי שום כלום של פעילות גופנית. שזה פחות או יותר, שיא שלילי בשבע השנים האחרונות לפחות. קצת עשיתי מתח ושכיבות סמיכה, אבל לא אימונים של ממש שמזיעים ומתנשפים ונהנים ושוכבים-על-הגב-חצי-מתים בסוף. באסה רצינית.
אז מה זה קרע במיניסקוס אתם אולי שואלים את עצמכם בשלב הזה?

זה לא גברת, זה אדון (באדיבות Wiki)

המיניסקוס היא שכבה בצורת סהר ובמרקם דמוי סחוס, המונחת לכל אחד ואחת מאיתנו באמצע הברך, בין עצם הירך לשוקה. כשאתה בן עשרים היא יפה ונוצצת. כשאתה בן ארבעים, היא שחוקה ודהויה, אבל הפטנט זהה. כתוצאה מטראומה, מכה, תנועה חדה ובעיקר סיבובית (כל התשובות נכונות אם אתם קופצים עם קלשון בחצר), היא עלולה להקרע. כלומר, תחשבו על קרע בקצהו של דף נייר: שני צידי הקרע רופפים ונעים מעט זה לעומת זה: בדיוק הסיפור אצלי בברך, בהבדל אחד: בדף נייר זה לא כואב. בברך זה כואב. מאוד.
אוקיי, אז מה הפרוגנוזה (כלומר, מה יש לעשות?)
בקרע במיניסקוס אפשר לטפל ואפשר גם לא לעשות כלום, כך מסתבר. הטיפול הוא ניתוח ארתוסקופיה בו פשוט חותכים את הקרע (אם תרצו: "אוכלים" חתיכה מהמיניסקוס, חתיכה שלעולם לא תגדל שוב אבל תפסיק את הכאב). אלטרנטיבה היא לא ניתוח אלא לתת לגוף ללמוד לחיות עם הקרע. בכל מקרה ההמלצה היא לחכות לפחות חודש חודשיים לפני הניתוח (אלא אם אתה כדורגלן בן 19. אני לא). אז במיטב המסורת הקדמונית, אני אשתדל לוותר על ניתוח, אלא אם כן זה הולך לתקוע אותי במרפסת עד להודעה חדשה. אז נחתי. לנוח. נחים. מנוחה.
חיכיתי חיכיתי ציפיתי ציפיתי ובאמת, עכשיו כבר לא כואב.
נראה שהמזל הוא שיש לי שתי ברכיים חזקות (יחסית, יחסית. תודה לאל לעבודת המשקולות ולסקוואטים) אז הדוקטורים עכשיו מאוד מרוצים. לא צריך מי יודע מה פיזיותרפיה, הם אומרים, פשוט צריך לחזור לפעילות בהדרגה, תוך יישום הכלל הבא: "אם זה כואב קצת אחר כך, זה בסדר ואפילו טוב. אבל אם זה כאב חד וממוקד, זה רע ולא לעשות".
אז החלטתי. מחר אינשאללה אעשה אימון ראשון אחרי חודש של תרגול בטטיות כורסה למתחילים. לא משהו למשתגעים, אבל בהחלט משהו שצריך ברך עובדת כדי לעשות אותו.
אולי יש לכם טיפים בשבילי?
בריאות,
דעאל

By Dael with 16 comments

טלה ביין לבן וטעמי חורף

לפני שבוע בדיוק הכנתי קדירת חורף חורפית ונהדרת, ואני ממש מוכרח לחלוק את המתכון שמתאים ללילות הקרים שמסתובבים עכשיו בחוץ. הוא משופע בטעמים של חורף ואדמה ואין כמותו לארוחת שישי. קדימה, למצרכים:

• שני קילו צוואר טלה טרי
• גבעולים של ראש סלרי (החלק הלבן)
• שלושה-ארבעה גזרים
• חמש שיני שון
• צרור כוסברה
• ארבעה בצלים
• שלוש פטריות פורטבלו גדולות
• יין לבן יבש
• חרדל דיז'ון ותבלינים

את חתיכות הצוואר "סוגרים" כמה דקות בשמן קוקוס על אש גבוהה בסיר ברזל כבד. מוציאים.
קוצצים את הירקות גס ומאדים באותו הסיר כעשר דקות.
מחזירים את נתחי הבשר ומארגנים יפה יפה סביב.
מוסיפים חצי בקבוק יין לבן יבש, כף גדולה של חרדל דיז'ון, מלח, פלפל שחור, גרגירי חרדל (אם יש לכם) ומביאים לרתיחה קלה.

מוסיפים מעל את צרור הכוסברה.
מחממים תנור ל 120 מעלות ומכניסים את הסיר לשעתיים של בילוי

בערב מוציאים, מחייכים ונותנים לאורחים להתעלף

שבת שלום,
ובתיאבון
דעאל

By Dael with 4 comments